הספר של אורנטיה
חלק IV. חייו של ישוע ותורתו
מסמך 157
בקיסריה-פיליפי
בקיסריה-פיליפי
Paper 157
At Caesarea-Philippi
At Caesarea-Philippi
לפני שישוע לקח את השניים עשר לביקור קצר באזור קיסריה-פיליפי, הוא קבע באמצעות שליחיו של דוד ללכת לכפר נחום ביום ראשון, ה-7 באוגוסט, ולבקר את משפחתו. נקבע מראש כי הפגישה תיערך במספנה של משפחת זבדיה. דוד זבדיה קבע עם יהודה, אחיו של ישוע, שכל המשפחה תהיה נוכחת – מרים וכל אחיו ואחיותיו של ישוע – וישוע הלך עם אנדראס ופטרוס כדי להיפגש עמם. מרים והילדים אכן התכוונו להיפגש עם ישוע, אך אירע הדבר כי קבוצת פרושים אשר ידעה על שהותו של ישוע בצדו השני של האגם, בשטח של פיליפוס, החליטה לבקר את מרים ולנסות ללמוד על מקום הימצאו. הגעתם של השליחים מירושלים הדאיגה מאוד את מרים ואלה הבחינו במתח ובלחץ של כלל בני המשפחה והסיקו שייתכן וישוע מתכוון לבקרם. וכך, הם התמקמו בביתה של מרים, קראו לתגבורת והמתינו בסבלנות להגעתו של ישוע. ובשל כל אלה, כמובן, המשפחה הייתה מנועה מלהיפגש עם ישוע כפי שנקבע. פעמים מספר במהלך היום ניסו יהודה ורות לחמוק מעינם הפקוחה של הפרושים ולשלוח מסר לישוע, אך לא עלה בידם לעשות כן.
157:0.1 (1743.1)
BEFORE Jesus took the twelve for a short sojourn in the vicinity of Caesarea-Philippi, he arranged through the messengers of David to go over to Capernaum on Sunday, August 7, for the purpose of meeting his family. By prearrangement this visit was to occur at the Zebedee boatshop. David Zebedee had arranged with Jude, Jesus’ brother, for the presence of the entire Nazareth family—Mary and all of Jesus’ brothers and sisters—and Jesus went with Andrew and Peter to keep this appointment. It was certainly the intention of Mary and the children to keep this engagement, but it so happened that a group of the Pharisees, knowing that Jesus was on the opposite side of the lake in Philip’s domains, decided to call upon Mary to learn what they could of his whereabouts. The arrival of these Jerusalem emissaries greatly perturbed Mary, and noting the tension and nervousness of the entire family, they concluded that Jesus must have been expected to pay them a visit. Accordingly they installed themselves in Mary’s home and, after summoning reinforcements, waited patiently for Jesus’ arrival. And this, of course, effectively prevented any of the family from attempting to keep their appointment with Jesus. Several times during the day both Jude and Ruth endeavored to elude the vigilance of the Pharisees in their efforts to send word to Jesus, but it was of no avail.
בעת שישוע, יחד עם אנדראס ופטרוס, המתינו בסמוך למספנה, ניגש אליהם גובה של מס המקדש ואמר: ״האם אין ׳המאסטר׳ שלכם משלם את מס המקדש?״ פטרוס נטה להביע תרעומת על הרמיזה שישוע מצופה לתרום לכלכלת פעילויות הדת של אויביו המושבעים, אך הוא שם לב להבעת פניו המיוחדת של גובה המס, והבין נכונה כי מטרתו הייתה להטמין להם מלכודת עת יסרבו לשלם את מחצת השקל ששולמה כנהוג לתמוך בשירותי המקדש בירושלים. ולכן, ענה לו פטרוס: ״וודא ׳שהמאסטר׳ משלם את מס המקדש. חכה ליד השער ואחזור מיד עם המס.״
157:1.1 (1743.3)
As Jesus, with Andrew and Peter, tarried by the lake near the boatshop, a temple-tax collector came upon them and, recognizing Jesus, called Peter to one side and said: “Does not your Master pay the temple tax?” Peter was inclined to show indignation at the suggestion that Jesus should be expected to contribute to the maintenance of the religious activities of his sworn enemies, but, noting a peculiar expression on the face of the tax collector, he rightly surmised that it was the purpose to entrap them in the act of refusing to pay the customary half shekel for the support of the temple services at Jerusalem. Accordingly, Peter replied: “Why of course the Master pays the temple tax. You wait by the gate, and I will presently return with the tax.”
פטרוס נחפש להבטיח. יהודה היה זה שהחזיק בכספים, והוא נמצא בעברו השני של האגם. לא הוא, לא אחיו ולא ישוע הביאו עמם כסף. הם ידעו שהפרושים מחפשים אחריהם, ולכן לא יכלו ללכת לבית צידה להביא כסף. כאשר סיפר פטרוס לישוע אודות הכסף שהבטיח, אמר לו ישוע: ״אם הבטחת, עליך לשלם. אך כיצד תקיים את הבטחתך? האם תשוב לדוג כדי לעמוד במילתך? אף-על-פי-כן, פטרוס, בתנאים שנוצרו מוטב לנו לשלם את המס. בואו לא ניתן לאנשים הללו סיבה להיעלב מאתנו. אנו נמתין כאן בזמן שאתה הולך לדוג, וכאשר תמכור אותם שם בשוק, תשלם לגובה המס עבור שלושתנו.״
157:1.2 (1743.4)
Now Peter had spoken hastily. Judas carried their funds, and he was across the lake. Neither he, his brother, nor Jesus had brought along any money. And knowing that the Pharisees were looking for them, they could not well go to Bethsaida to obtain money. When Peter told Jesus about the collector and that he had promised him the money, Jesus said: “If you have promised, then should you pay. But wherewith will you redeem your promise? Will you again become a fisherman that you may honor your word? Nevertheless, Peter, it is well in the circumstances that we pay the tax. Let us give these men no occasion for offense at our attitude. We will wait here while you go with the boat and cast for the fish, and when you have sold them at yonder market, pay the collector for all three of us.”
את כל אלה שמע שליח חשאי של דוד שעמד בסמוך, וסימן לעמיתו שדג בסמוך לחוף לבוא מיד. כאשר החל פטרוס להתכונן לצאת לדוג בסירה, העניקו לו השליח וחברו כמה סלים מלאים בדגים, סייעו לו לשאת אותם לסוחר דגים סמוך אשר רכש את השלל. מה ששילם זה, בתוספת מה שהוסיף השליח של דוד, היה די והותר על-מנת לעמוד בתשלום מס המקדש של שלושתם. הגובה קיבל את המס ופטר אותם מקנס על איחור משום שנעדרו זמן מה מן הגליל.
157:1.3 (1744.1)
All of this had been overheard by the secret messenger of David who stood near by, and who then signaled to an associate, fishing near the shore, to come in quickly. When Peter made ready to go out in the boat for a catch, this messenger and his fisherman friend presented him with several large baskets of fish and assisted him in carrying them to the fish merchant near by, who purchased the catch, paying sufficient, with what was added by the messenger of David, to meet the temple tax for the three. The collector accepted the tax, forgoing the penalty for tardy payment because they had been for some time absent from Galilee.
אין זה מוזר שקיים סיפור על דג שתפס פטרוס ושקל בפיו. באותם הימים הסתובבו סיפורים רבים על אוצרות שנמצאו בפיהם של דגים; סיפורים שכאלה, של כמעט-נס, היו שכיחים למדי. וכך, כאשר יצא פטרוס אל עבר הסירה, הפטיר אליו ישוע בחצי חיוך: ״מוזר שבני המלך משלמים מס; בדרך כלל הזר הוא זה אשר ממוסה לקיום החצר, אך טוב לנו לא לספק לרשויות עילה כלשהיא. לך! אולי תתפוס את הדג שהשקל בפיו.״ מכיוון שכך דיבר ישוע, ופטרוס הופיע מהר מאוד ובידו כספי מס המקדש, אין להתפלא על כך שהמאורע הורחב ותואר לאחר מכן כנס בידי הסופר של הבשורה על-פי מתי.
157:1.4 (1744.2)
It is not strange that you have a record of Peter’s catching a fish with a shekel in its mouth. In those days there were current many stories about finding treasures in the mouths of fishes; such tales of near miracles were commonplace. So, as Peter left them to go toward the boat, Jesus remarked, half-humorously: “Strange that the sons of the king must pay tribute; usually it is the stranger who is taxed for the upkeep of the court, but it behooves us to afford no stumbling block for the authorities. Go hence! maybe you will catch the fish with the shekel in its mouth.” Jesus having thus spoken, and Peter so soon appearing with the temple tax, it is not surprising that the episode became later expanded into a miracle as recorded by the writer of Matthew’s Gospel.
157:1.5 (1744.3)
Jesus, with Andrew and Peter, waited by the seashore until nearly sundown. Messengers brought them word that Mary’s house was still under surveillance; therefore, when it grew dark, the three waiting men entered their boat and slowly rowed away toward the eastern shore of the Sea of Galilee.
ביום שני, ה-8 באוגוסט, בעוד ישוע ושניים עשר השליחים חנו בפארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס, הגיעו מכפר נחום לוועידה יותר ממאה מאמינים, האוונגליסטים, סגל הנשים ועוד גורמים אשר תמכו בכינונה של המלכות. הגיעו גם רבים מן הפרושים, אשר נודע להם שישוע כאן. בעת ההיא, גם חלק מן הצדוֹקים חברו לפרושים במאמץ לטמון לישוע מלכודת. לפני שנכנס לשיחה סגורה עם המאמינים, קיים ישוע מפגש פתוח בו נכחו הפרושים, והם הציקו ׳למאסטר׳ וביקשו להפריע למהלך המפגש. אמר ראש המפריעים: ״רבי, תן לנו אות משמים, שיעיד על סמכותך כמורה, ואז ידע כל אדם שאכן שליח אלוהים הנך.״ ענה להם ישוע: ״בָּעֶרֶב תֹּאמְרוּ יוֹם צַח יִהְיֶה כִּי אָדְמוּ הַשָׁמָיִם; וּבַבֹּקֶר תֹּאמְרוּ הַיּוֹם סַעַר כִּי אָדְמוּ וְהִתְקַדְּרוּ הַשָׁמָיִם. כשיופיע ענן במערב תאמר יום גשום יהיה; כשתנשב הרוח מדרום תאמרו כי יהיה חם מנשוא. כיצד תדעו להכיר אֶת פְּנֵי הַשָׁמַיִם וְאת אותוֹת הָעִתִּים לֹא תַכִּירוּ? למבקשים את האמת, האות כבר ניתן; דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֶּשׁ-לוֹ אוֹת וְאוֹת לֹא יינתן לו.״
157:2.1 (1744.4)
On Monday, August 8, while Jesus and the twelve apostles were encamped in Magadan Park, near Bethsaida-Julias, more than one hundred believers, the evangelists, the women’s corps, and others interested in the establishment of the kingdom, came over from Capernaum for a conference. And many of the Pharisees, learning that Jesus was here, came also. By this time some of the Sadducees were united with the Pharisees in their effort to entrap Jesus. Before going into the closed conference with the believers, Jesus held a public meeting at which the Pharisees were present, and they heckled the Master and otherwise sought to disturb the assembly. Said the leader of the disturbers: “Teacher, we would like you to give us a sign of your authority to teach, and then, when the same shall come to pass, all men will know that you have been sent by God.” And Jesus answered them: “When it is evening, you say it will be fair weather, for the heaven is red; in the morning it will be foul weather, for the heaven is red and lowering. When you see a cloud rising in the west, you say showers will come; when the wind blows from the south, you say scorching heat will come. How is it that you so well know how to discern the face of the heavens but are so utterly unable to discern the signs of the times? To those who would know the truth, already has a sign been given; but to an evil-minded and hypocritical generation no sign shall be given.”
עת סיים את דבריו, עזב ישוע והחל להתכונן לוועידת הערב עם חסידיו. בוועידה הוחלט כי מיד עם שובם של ישוע והשניים עשר מן הביקור שתוכנן לקיסריה-פיליפי, הם יצאו למבצע מאוחד ברחבי ערי וכפרי הדקפוליס. ׳המאסטר׳ השתתף בתכנון של המבצע לדקפוליס ובעת שפיזר את החבורה, אמר: ״אומר לכם, "שִׂימוּ לְבַבְכֶם והיזהרוּ מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים. אל תלכו שולל ממפגן המלומדות שלהם ומנאמנותם הגדולה למסורת הדת. שימו לבכם רק לרוח האמת החיה ולעוצמתה של דת האמת. לא פחד מפני דת מתה יציל אתכם, אלא אמונתכם בהתנסות חיה במציאויות הרוח של המלכות. אל תתנו לדעות הקדומות לעוור אתכם ולשבש את הבנתכם כך שעיניים לָכֶם וְלֹא תִרְאוּ וְאָזְנַיִם לָכֶם וְלֹא תִשְׁמְעוּ. דת אמת לא רק נועדה להשכין שלום אלא גם להבטיח את הקדמה. לא יוכלו השלום לשכון בלבבכם או הקדמה לשכון בדעתכם אלא אם תתאהבו בלב-שלם באמת, באידאלים של מציאויות הנצח. מונחים לפניכם עניינים של חיים ומוות – חטא מנעמי הזמן אל מול צדקת מציאויות הנצח. אפילו כעת תתחילו למצוא גאולה מן השעבוד לפחד ולספק, בעת שאתם באים בשערי חיי האמונה והתקווה החדשים. כשיתעוררו בנשמתכם רגשות של שירות לזולת, אל תדכאו אותם; כאשר ייגדש לבבכם באהבה לרעיכם, תנו ביטוי לדחף החיבה הזה וסעדו בחכמה את צרכיהם האמתיים של רעיכם.״
157:2.2 (1745.1)
When Jesus had thus spoken, he withdrew and prepared for the evening conference with his followers. At this conference it was decided to undertake a united mission throughout all the cities and villages of the Decapolis as soon as Jesus and the twelve should return from their proposed visit to Caesarea-Philippi. The Master participated in planning for the Decapolis mission and, in dismissing the company, said: “I say to you, beware of the leaven of the Pharisees and the Sadducees. Be not deceived by their show of much learning and by their profound loyalty to the forms of religion. Be only concerned with the spirit of living truth and the power of true religion. It is not the fear of a dead religion that will save you but rather your faith in a living experience in the spiritual realities of the kingdom. Do not allow yourselves to become blinded by prejudice and paralyzed by fear. Neither permit reverence for the traditions so to pervert your understanding that your eyes see not and your ears hear not. It is not the purpose of true religion merely to bring peace but rather to insure progress. And there can be no peace in the heart or progress in the mind unless you fall wholeheartedly in love with truth, the ideals of eternal realities. The issues of life and death are being set before you—the sinful pleasures of time against the righteous realities of eternity. Even now you should begin to find deliverance from the bondage of fear and doubt as you enter upon the living of the new life of faith and hope. And when the feelings of service for your fellow men arise within your soul, do not stifle them; when the emotions of love for your neighbor well up within your heart, give expression to such urges of affection in intelligent ministry to the real needs of your fellows.”
מוקדם בבוקר יום שלישי יצאו ישוע והשניים עשר מפארק מגדן אל עבר קיסריה-פיליפי, בירת מחוז שלטונו של פיליפוס הטטראכוס. קיסריה-פיליפי מוקמה באזור יפהפה. היא שכנה בתוך עמק מקסים, בין גבעות ציוריות. הירדן שם בקע ממערה תת-קרקעית. לצפון, התנשאה ברוב הדר פסגת החרמון, ואילו בגבעות מדרום נפרש הנוף המרהיב של הירדן ההררי והכנרת.
157:3.1 (1745.2)
Early Tuesday morning Jesus and the twelve apostles left Magadan Park for Caesarea-Philippi, the capital of the Tetrarch Philip’s domain. Caesarea-Philippi was situated in a region of wondrous beauty. It nestled in a charming valley between scenic hills where the Jordan poured forth from an underground cave. The heights of Mount Hermon were in full view to the north, while from the hills just to the south a magnificent view was had of the upper Jordan and the Sea of Galilee.
ישוע ביקר בהר החרמון בתחילת פעולתו בעסקי המלכות, וכעת, משנכנס לשלב הסופי בעבודה, ביקש לשוב להר הניסיון והניצחון. הוא קיווה שהשליחים יוכלו לרכוש נקודת השקפה חדשה על האחריות שהוטלה על כתפיהם וכן להתחזק לקראת הניסיונות שעתידים להתרחש בקרוב. בעת שהלכו בדרכם, בערך עת חלפו דרומה לנחל מירום, החלו השליחים לשוחח בינם לבין עצמם אודות ההתנסויות האחרונות בפיניקי ובמקומות אחרים, ולשתף בנוגע לאופן בו התקבל המסר שלהם ומה שונה היה יחסם של עמים שונים ׳למאסטר׳.
157:3.2 (1745.3)
Jesus had gone to Mount Hermon in his early experience with the affairs of the kingdom, and now that he was entering upon the final epoch of his work, he desired to return to this mount of trial and triumph, where he hoped the apostles might gain a new vision of their responsibilities and acquire new strength for the trying times just ahead. As they journeyed along the way, about the time of passing south of the Waters of Merom, the apostles fell to talking among themselves about their recent experiences in Phoenicia and elsewhere and to recounting how their message had been received, and how the different peoples regarded their Master.
157:3.4 (1746.1)
Jesus had spent long months in training these apostles as to the nature and character of the kingdom of heaven, and he well knew the time had come when he must begin to teach them more about his own nature and his personal relationship to the kingdom. And now, as they were seated under the mulberry trees, the Master made ready to hold one of the most momentous sessions of his long association with the chosen apostles.
יותר ממחצית מן השליחים ענו לשאלתו של ישוע. הם אמרו לו שכל מי שהכיר אותו החשיב אותו לנביא או לאדם יוצא-דופן; שאפילו אויביו פחדו ממנו מאוד בשל הכוחות שקיבל מקשריו עם נסיך השדים. הם אמרו לו שיש ביהודה ובשומרון אנשים שלא פגשו אותו אישית אך מאמינים שהוא יוחנן המטביל שקם לתחייה. פטרוס הסביר שבזמנים שונים השוו אותו אנשים שונים למשה, לאליהו, לישעיהו ולירמיהו. לאחר ששמע ישוע את הדיווח, קם על רגליו, התבונן מטה אל השניים עשר אשר ישבו סביבו בחצי מעגל, הצביע אליהם במופגן במחוות ידו ושאל, ״אך מי אתם אומרים שאני?״ לרגע השתררה דממה מתוחה. השניים עשר לא התיקו עיניהם מן ׳המאסטר׳, ואז קפץ שמעון פטרוס על רגליו והכריז: ״אתה הגואל, ׳בנו׳ של האל החי.״ כאיש אחד קמו אחד עשר השליחים קמו על רגליהם, וסימלו בכך שפטרוס דיבר בשם כולם.
157:3.5 (1746.2)
More than half the apostles participated in answering Jesus’ question. They told him that he was regarded as a prophet or as an extraordinary man by all who knew him; that even his enemies greatly feared him, accounting for his powers by the indictment that he was in league with the prince of devils. They told him that some in Judea and Samaria who had not met him personally believed he was John the Baptist risen from the dead. Peter explained that he had been, at sundry times and by various persons, compared with Moses, Elijah, Isaiah, and Jeremiah. When Jesus had listened to this report, he drew himself upon his feet, and looking down upon the twelve sitting about him in a semicircle, with startling emphasis he pointed to them with a sweeping gesture of his hand and asked, “But who say you that I am?” There was a moment of tense silence. The twelve never took their eyes off the Master, and then Simon Peter, springing to his feet, exclaimed: “You are the Deliverer, the Son of the living God.” And the eleven sitting apostles arose to their feet with one accord, thereby indicating that Peter had spoken for all of them.
157:3.6 (1746.3)
When Jesus had beckoned them again to be seated, and while still standing before them, he said: “This has been revealed to you by my Father. The hour has come when you should know the truth about me. But for the time being I charge you that you tell this to no man. Let us go hence.”
מאז שיוחנן הטביל את ישוע ומאז שהמים הפכו ליין בכנא, פעמים מספר קיבלו אותו השליחים הלכה למעשה כמשיח. כמה מהם, ולתקופות קצרות, באמת האמינו שהוא המשיח המיוחל. אך ממש כאשר צצו התקוות הללו בלבבותיהם, ׳המאסטר׳ היה מנפץ אותן לרסיסים במילה או במעשה מאכזבים. זה זמן רב היו נתונים במערבולת בשל הסתירה בין המושג אודות המשיח המיוחל שחשבו עליו לבין ההתנסות יוצאת הדופן עם האדם יוצא הדופן שהרגישו בלבבותיהם.
157:4.1 (1746.5)
Since the occasions of Jesus’ baptism by John and the turning of the water into wine at Cana, the apostles had, at various times, virtually accepted him as the Messiah. For short periods some of them had truly believed that he was the expected Deliverer. But hardly would such hopes spring up in their hearts than the Master would dash them to pieces by some crushing word or disappointing deed. They had long been in a state of turmoil due to conflict between the concepts of the expected Messiah which they held in their minds and the experience of their extraordinary association with this extraordinary man which they held in their hearts.
מאוחר בבוקר אותו יום רביעי, התקבצו השליחים בגן של סלסוז לארוחת הצהריים. במהלך רוב אותו לילה, ובבוקר מאז שהשכימו, התאמצו שמעון פטרוס ושמעון הקנאי להביא את אחיהם לקבל את ׳המאסטר׳ בלב שלם, לא רק כמשיח אלא גם ׳כבנו׳ האלוהי של האל החי. שמעון ושמעון היו בהסכמה כמעט מלאה לגבי האופן בו העריכו את ישוע, והם פעלו בנחישות לשכנע את אחיהם לקבל את נקודת השקפתם במלואה. אף כי אנדראס המשיל לכהן מנהל הכללי של השליחים, שמעון פטרוס, אחיו, החל אט אט להפוך, בהסכמתם, לדובר של השניים עשר.
157:4.2 (1746.6)
It was late forenoon on this Wednesday when the apostles assembled in Celsus’ garden for their noontime meal. During most of the night and since they had arisen that morning, Simon Peter and Simon Zelotes had been earnestly laboring with their brethren to bring them all to the point of the wholehearted acceptance of the Master, not merely as the Messiah, but also as the divine Son of the living God. The two Simons were well-nigh agreed in their estimate of Jesus, and they labored diligently to bring their brethren around to the full acceptance of their views. While Andrew continued as the director-general of the apostolic corps, his brother, Simon Peter, was becoming, increasingly and by common consent, the spokesman for the twelve.
׳המאסטר׳ הופיע לקראת צהרי היום, בעת שישבו בגן. הם עטו ארשת פנים רצינית ושקולה, וכולם כאחד קמו על רגליהם כשהתקרב לעברם. ישוע הרפה את המתח באמצעות אותו חיוך לבבי וקרוב שאפיין אותו כל כך כל אימת שחסידיו לקחו את עצמם, או דבר-מה אחר שקשור בם, יותר מדי ברצינות. בתנועה סמכותית אותת להם לשבת. ומאז, שוב לא קמו השניים עשר כל אימת ׳שהמאסטר׳ בא בקרבם. הם ראו שהוא לא הסכין למפגן כבוד חיצוני מסוג זה.
157:4.3 (1747.1)
They were all seated in the garden at just about noon when the Master appeared. They wore expressions of dignified solemnity, and all arose to their feet as he approached them. Jesus relieved the tension by that friendly and fraternal smile which was so characteristic of him when his followers took themselves, or some happening related to themselves, too seriously. With a commanding gesture he indicated that they should be seated. Never again did the twelve greet their Master by arising when he came into their presence. They saw that he did not approve of such an outward show of respect.
לאחר שסעדו את ארוחת הצהריים והחלו לשוחח על התכנית למשימה הקרובה בדקפוליס, התבונן לפתע ישוע בפניהם ושאל: ״כעת, משחלפה יממה שלמה מאז שהסכנתם עם הכרזתו של שמעון פטרוס בנוגע לזהותו של ׳בן האדם׳, אשאל אתכם שוב, האם אתם עומדים בהחלטתכם?״ למשמע השאלה, קמו כולם כאחד על רגליהם, שמעון פטרוס צעד כמה צעדים קדימה אל עבר ישוע ואמר: ״כן, ׳מאסטר׳. אנחנו מאמינים שאתה הוא ׳בנו׳ של האל החי.״ ואז שב פטרוס לשבת במחיצת אחיו.
157:4.4 (1747.2)
After they had partaken of their meal and were engaged in discussing plans for the forthcoming tour of the Decapolis, Jesus suddenly looked up into their faces and said: “Now that a full day has passed since you assented to Simon Peter’s declaration regarding the identity of the Son of Man, I would ask if you still hold to your decision?” On hearing this, the twelve stood upon their feet, and Simon Peter, stepping a few paces forward toward Jesus, said: “Yes, Master, we do. We believe that you are the Son of the living God.” And Peter sat down with his brethren.
אמר אז ישוע, אשר עדיין עמד על רגליו, ״אתם שגרירי הנבחרים, אך לא הייתם יכולים להאמין באמונה זו רק מתוך ידע אנושי. זוהי התגלות של רוח ׳אבי׳ לנשמותיכם הכמוסות. ולכן, על סמך הודאתכם, זו הנובעת מתוך בוננות רוח ׳אבי׳ השוכנת בקרבכם, אצהיר אני שעל יסודות אלה אבנה את אחוות מלכות השמים. על סלע מציאות הרוח הזו אקים את המקדש החי של אחוות הרוח במציאויות הנצח של מלכות ׳אבי׳. לא יוכלו כל כוחות הרשע וצבאות החטא לעמוד אל מול אחוות אדם זו, אחוות רוח אלוה. ואף כי רוחו של ׳אבי׳ לעד תנחה את כל אלה אשר יבואו בקשרי הרעות של אחוות הרוח, לכם ולממשיכיכם אעניק כעת את מפתחות המלכות החיצונית – את הסמכות על הדברים ברי החלוף – על ההיבטים החברתיים והכלכליים של קבוצות הגברים והנשים החברים במלכות.״ ושוב התריע בהם, כי לעת עתה לא יספרו לאיש שהוא ׳בן האל׳.
157:4.5 (1747.3)
Jesus, still standing, then said to the twelve: “You are my chosen ambassadors, but I know that, in the circumstances, you could not entertain this belief as a result of mere human knowledge. This is a revelation of the spirit of my Father to your inmost souls. And when, therefore, you make this confession by the insight of the spirit of my Father which dwells within you, I am led to declare that upon this foundation will I build the brotherhood of the kingdom of heaven. Upon this rock of spiritual reality will I build the living temple of spiritual fellowship in the eternal realities of my Father’s kingdom. All the forces of evil and the hosts of sin shall not prevail against this human fraternity of the divine spirit. And while my Father’s spirit shall ever be the divine guide and mentor of all who enter the bonds of this spirit fellowship, to you and your successors I now deliver the keys of the outward kingdom—the authority over things temporal—the social and economic features of this association of men and women as fellows of the kingdom.” And again he charged them, for the time being, that they should tell no man that he was the Son of God.
ישוע החל להאמין בנאמנותם של שליחיו וביושרה שלהם. ׳המאסטר׳ גרס כי אמונה אשר יכלה למה שנציגיו הנבחרים עברו לאחרונה ללא ספק תוכל לעמוד במבחנים הקשים אשר עמדו בפתח ולהגיח ממה שייראה כשבר מוחלט של כל תקוותיהם לאור של עידן חדש, ומשם להמשיך ולהאיר עולם שעדיין יושב בחשכה. היום, החל ׳המאסטר׳ להאמין באמונתם של כל שליחיו, למעט אחד.
157:4.6 (1747.4)
Jesus was beginning to have faith in the loyalty and integrity of his apostles. The Master conceived that a faith which could stand what his chosen representatives had recently passed through would undoubtedly endure the fiery trials which were just ahead and emerge from the apparent wreckage of all their hopes into the new light of a new dispensation and thereby be able to go forth to enlighten a world sitting in darkness. On this day the Master began to believe in the faith of his apostles, save one.
157:4.7 (1747.5)
And ever since that day this same Jesus has been building that living temple upon that same eternal foundation of his divine sonship, and those who thereby become self-conscious sons of God are the human stones which constitute this living temple of sonship erecting to the glory and honor of the wisdom and love of the eternal Father of spirits.
המאפיין החדש והעיקרי בווידוי של פטרוס הייתה ההכרה החדה בכך שישוע היה ׳בן האל׳, בכך שהיה ללא עוררין אלוהי. מאז הטבילה והחתונה בכנא, השליחים החשיבו אותו כמשיח, אך המושג היהודי אודות גואל האומה לא כלל את העובדה שעליו להיות אלוהי. היהודים לא סברו שהמשיח יבוא מן האלוהות; הוא היה אמור להיות ״זה שנמשח,״ אך הם כלל לא חשבו עליו כעל ״בן האל.״ בווידוי השני הושם דגש גדול יותר על הטבע המשולב, העובדה הנשגבת שהיה גם ׳בן האדם׳ וגם ׳בן האל׳, וישוע הכריז כי יבסס את מלכות השמים על האמת הגדולה הזו, על האיחוד בין הטבע האנושי לזה האלוהי.
157:5.1 (1748.1)
The new and vital feature of Peter’s confession was the clear-cut recognition that Jesus was the Son of God, of his unquestioned divinity. Ever since his baptism and the wedding at Cana these apostles had variously regarded him as the Messiah, but it was not a part of the Jewish concept of the national deliverer that he should be divine. The Jews had not taught that the Messiah would spring from divinity; he was to be the “anointed one,” but hardly had they contemplated him as being “the Son of God.” In the second confession more emphasis was placed upon the combined nature, the supernal fact that he was the Son of Man and the Son of God, and it was upon this great truth of the union of the human nature with the divine nature that Jesus declared he would build the kingdom of heaven.
ישוע ביקש לחיות את חייו על-פני האדמה ׳כבן האדם׳ ולהשלים ככזה את משימת המתת שלו. חסידיו נטו להתייחס אליו כאל המשיח המיוחל. אף כי היטב ידע שלעולם לא יוכל למלא את ציפיותיהם המשיחיות, הוא ניסה לשנות את המושג שלהם אודות המשיח כך שוכל למלא את חלקן. אך כעת התברר לו שלא יוכל להשלים את תכניתו זו בהצלחה. לכן, בחר להעז ולגלות להם את התכנית השלישית – להכריז באופן פומבי על אלוהיותו, להודות באמת שבווידוי של פטרוס, ולהכריז באוזני השניים עשר במישרין על אלוהיותו.
157:5.2 (1748.2)
Jesus had sought to live his life on earth and complete his bestowal mission as the Son of Man. His followers were disposed to regard him as the expected Messiah. Knowing that he could never fulfill their Messianic expectations, he endeavored to effect such a modification of their concept of the Messiah as would enable him partially to meet their expectations. But he now recognized that such a plan could hardly be carried through successfully. He therefore elected boldly to disclose the third plan—openly to announce his divinity, acknowledge the truthfulness of Peter’s confession, and directly proclaim to the twelve that he was a Son of God.
במשך שלוש שנים הכריז ישוע כי הוא ״בן האדם,״ ואילו במשך אותה תקופה ממש המשיכו השליחים להתעקש על כך שהוא המשיח לו ציפו היהודים. כעת, הוא גילה להם שהוא ״בן האל״, והתכוון לבסס את מלכות השמים על הטבע המשולב של ׳בן האדם׳ ׳ובן האל׳. הוא החליט להפסיק לנסות לשכנע אותם שהוא אינו המשיח. כעת, הוא החליט להעז ולהכריז באוזניהם שהוא אכן המשיח, ולהתעלם מהתעקשותם להמשיך ולהתייחס אליו ככזה.
157:5.3 (1748.3)
For three years Jesus had been proclaiming that he was the “Son of Man,” while for these same three years the apostles had been increasingly insistent that he was the expected Jewish Messiah. He now disclosed that he was the Son of God, and upon the concept of the combined nature of the Son of Man and the Son of God, he determined to build the kingdom of heaven. He had decided to refrain from further efforts to convince them that he was not the Messiah. He now proposed boldly to reveal to them what he is, and then to ignore their determination to persist in regarding him as the Messiah.
ישוע והשליחים נותרו יום אחד נוסף בביתו של סלסוז, בהמתנה לכספים ששלח דוד זבדיה עם שליחיו. ההכנסות ירדו בשיעור ניכר כתוצאה מן הירידה העצומה שחלה בפופולריות של ישוע. הקופה הייתה ריקה כשהגיעו לקיסריה-פיליפי. מתי מאוד לא רצה לעזוב את ישוע ואחיו במצב כזה, וכבר לא היו לו כספים משלו להעביר ליהודה, כפי שנהג פעמים רבות בעבר. אך דוד זבדיה צפה את התדלדלות ההכנסות והורה לשליחיו לאסוף כספים עבור ׳המאסטר׳ ושליחיו שבגלות בזמן שאלה חלפו דרך יהודה, השומרון והגליל. וכך, עד לערבו של אותו היום, הגיעו השליחים הללו מבית צידה ועמם כספים שיספיקו לכלכלת השליחים עד לחזרתם ויציאתם למסע המתוכנן בדקפוליס. עד אז, ציפה מתי לקבל את התמורה על מכירת הנכס האחרון שלו בכפר נחום, וארגן מבעוד מועד שכספים אלה יועברו באופן אנונימי ליהודה.
157:6.1 (1748.4)
Jesus and the apostles remained another day at the home of Celsus, waiting for messengers to arrive from David Zebedee with funds. Following the collapse of the popularity of Jesus with the masses there occurred a great falling off in revenue. When they reached Caesarea-Philippi, the treasury was empty. Matthew was loath to leave Jesus and his brethren at such a time, and he had no ready funds of his own to hand over to Judas as he had so many times done in the past. However, David Zebedee had foreseen this probable diminution of revenue and had accordingly instructed his messengers that, as they made their way through Judea, Samaria, and Galilee, they should act as collectors of money to be forwarded to the exiled apostles and their Master. And so, by evening of this day, these messengers arrived from Bethsaida bringing funds sufficient to sustain the apostles until their return to embark upon the Decapolis tour. Matthew expected to have money from the sale of his last piece of property in Capernaum by that time, having arranged that these funds should be anonymously turned over to Judas.
פטרוס ושאר השליחים לא באמת תפשו כראוי את אלוהיותו של ישוע. הם לא ממש הבינו שהייתה זו תחילתה של תקופה חדשה בקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה, הזמן בו המורה-המרפא הפך למשיח מסוג חדש – ׳בן האל׳. מכאן ואיל, נימה חדשה הופיעה במסר של ׳המאסטר׳. מכאן ואילך, האידאל היחיד בחייו היה ההתגלות של ׳האב׳, ואילו הרעיון היחיד שהציג היה הדוגמה האישית שנתן ליקום בהתגלמות של אותה חכמה עילאית אותה נתן להבין רק כשחיים אותה. הוא בא על-מנת שכולנו נוכל לחיות ולחיות חיים שופעים יותר.
157:6.2 (1749.1)
Neither Peter nor the other apostles had a very adequate conception of Jesus’ divinity. They little realized that this was the beginning of a new epoch in their Master’s career on earth, the time when the teacher-healer was becoming the newly conceived Messiah—the Son of God. From this time on a new note appeared in the Master’s message. Henceforth his one ideal of living was the revelation of the Father, while his one idea in teaching was to present to his universe the personification of that supreme wisdom which can only be comprehended by living it. He came that we all might have life and have it more abundantly.
ישוע נכנס כעת לשלב הרביעי והאחרון בחייו כבן אנוש בגוף בשר ודם. השלב הראשון היה זה של ילדותו, השנים בה היה אך בקושי מודע למקורו, לטיבו ולייעודו כבן אדם. השלב השני היה זה של השנים בה הלכה וגדלה מודעותו, שנות נערותו וראשית בגרותו, שנים בהם היטיב להבין את טיבו האלוהי ומשימתו כאדם. השלב השני הסתיים בהתנסויות ובהתגלויות שאירעו בהקשר לטבילה שלו. השלב השלישי של הקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה נמשך מן הטבילה ולאורך שנותיו כמורה וכמרפא ועד לרגע רב החשיבות של הודאתו של פטרוס בקיסריה-פיליפי. השלב השלישי בחייו כלל את התקופה בה השליחים וחסידיו הקרובים ידעו אותו ׳כבן האדם׳ והחשיבו אותו כמשיח. השלב הרביעי והאחרון בקריירה שלו על-פני האדמה החל כאן, בקיסריה-פיליפי, ונמשך עד לצליבה. שלב זה של המשימה התאפיין בכך שהודה אלוהיותו וכלל את פעולתו בשנת חייו האחרונה. במשך התקופה הרביעית, אף כי מרבית חסידיו עדיין החשיבו אותו כמשיח, הוא נודע בקרב השליחים ׳כבן האל׳. הודאתו של פטרוס סימנה את תחילתה של תקופה חדשה זו, תקופה של התממשות מלאה יותר של אמת שליחותו העליונה כבן של מתת באורנטיה ועבור יקום שלם, וההכרה שהכירו שגריריו בעובדה זו, אף כי במעומעם.
157:6.3 (1749.2)
Jesus now entered upon the fourth and last stage of his human life in the flesh. The first stage was that of his childhood, the years when he was only dimly conscious of his origin, nature, and destiny as a human being. The second stage was the increasingly self-conscious years of youth and advancing manhood, during which he came more clearly to comprehend his divine nature and human mission. This second stage ended with the experiences and revelations associated with his baptism. The third stage of the Master’s earth experience extended from the baptism through the years of his ministry as teacher and healer and up to this momentous hour of Peter’s confession at Caesarea-Philippi. This third period of his earth life embraced the times when his apostles and his immediate followers knew him as the Son of Man and regarded him as the Messiah. The fourth and last period of his earth career began here at Caesarea-Philippi and extended on to the crucifixion. This stage of his ministry was characterized by his acknowledgment of divinity and embraced the labors of his last year in the flesh. During the fourth period, while the majority of his followers still regarded him as the Messiah, he became known to the apostles as the Son of God. Peter’s confession marked the beginning of the new period of the more complete realization of the truth of his supreme ministry as a bestowal Son on Urantia and for an entire universe, and the recognition of that fact, at least hazily, by his chosen ambassadors.
157:6.4 (1749.3)
Thus did Jesus exemplify in his life what he taught in his religion: the growth of the spiritual nature by the technique of living progress. He did not place emphasis, as did his later followers, upon the incessant struggle between the soul and the body. He rather taught that the spirit was easy victor over both and effective in the profitable reconciliation of much of this intellectual and instinctual warfare.
157:6.5 (1749.4)
A new significance attaches to all of Jesus’ teachings from this point on. Before Caesarea-Philippi he presented the gospel of the kingdom as its master teacher. After Caesarea-Philippi he appeared not merely as a teacher but as the divine representative of the eternal Father, who is the center and circumference of this spiritual kingdom, and it was required that he do all this as a human being, the Son of Man.
ישוע אכן התאמץ להוביל כמורה את חסידיו לתוך מלכות הרוח, ואז כמורה-מרפא, אך הם לא הסכינו לכך. היטב ידע שמשימתו הארצית לעולם לא תוכל למלא את הציפיות המשיחיות של העם היהודי; נביאי העבר תיארו משיח שהוא לעולם לא יכול להיות. הוא ביקש לכונן את מלכות ׳האב׳ ׳כבן האדם׳, אך חסידיו לא ששו להצטרף אליו להרפתקה. וכאשר ראה זאת ישוע, בחר ללכת לקראת מאמיניו, והחל התכונן ליטול על עצמו בפומבי את תפקיד ׳בן האל׳ של מתת.
157:6.6 (1749.5)
Jesus had sincerely endeavored to lead his followers into the spiritual kingdom as a teacher, then as a teacher-healer, but they would not have it so. He well knew that his earth mission could not possibly fulfill the Messianic expectations of the Jewish people; the olden prophets had portrayed a Messiah which he could never be. He sought to establish the Father’s kingdom as the Son of Man, but his followers would not go forward in the adventure. Jesus, seeing this, then elected to meet his believers part way and in so doing prepared openly to assume the role of the bestowal Son of God.
157:6.8 (1750.2)
“From this time on, if any man would have fellowship with us, let him assume the obligations of sonship and follow me. And when I am no more with you, think not that the world will treat you better than it did your Master. If you love me, prepare to prove this affection by your willingness to make the supreme sacrifice.”
״אף כי לא נוכל להכריז עדיין בפומבי כי ׳בן האדם׳ הינו ׳בן האל׳, לכם זה נתגלה; ובשל כך אדבר אליכם בכנות ביחס למסתורין הזה. אף כי עומד אני מולכם בגוף פיזי, מאת ׳האב׳ יצאתי. בְּטֶרֶם הֱיוֹת אָבְרָהָם אֲנִי הָיִיתִי. מחֵיק ׳האב׳ יצאתי ואבוא לעולם, ואני מכריז באוזניכם כי בקרוב אשוב מן העולם לעסוק בעסקי ׳אבי׳.״
157:6.11 (1750.5)
“We may not yet proclaim openly that the Son of Man is the Son of God, but it has been revealed to you; wherefore do I speak boldly to you concerning these mysteries. Though I stand before you in this physical presence, I came forth from God the Father. Before Abraham was, I am. I did come forth from the Father into this world as you have known me, and I declare to you that I must presently leave this world and return to the work of my Father.”
157:6.12 (1750.6)
“And now can your faith comprehend the truth of these declarations in the face of my warning you that the Son of Man will not meet the expectations of your fathers as they conceived the Messiah? My kingdom is not of this world. Can you believe the truth about me in the face of the fact that, though the foxes have holes and the birds of heaven have nests, I have not where to lay my head?”
157:6.13 (1750.7)
“Nevertheless, I tell you that the Father and I are one. He who has seen me has seen the Father. My Father is working with me in all these things, and he will never leave me alone in my mission, even as I will never forsake you when you presently go forth to proclaim this gospel throughout the world.
157:6.14 (1750.8)
“And now have I brought you apart with me and by yourselves for a little while that you may comprehend the glory, and grasp the grandeur, of the life to which I have called you: the faith-adventure of the establishment of my Father’s kingdom in the hearts of mankind, the building of my fellowship of living association with the souls of all who believe this gospel.”
157:6.15 (1750.9)
The apostles listened to these bold and startling statements in silence; they were stunned. And they dispersed in small groups to discuss and ponder the Master’s words. They had confessed that he was the Son of God, but they could not grasp the full meaning of what they had been led to do.
אותו הערב, אנדראס נטל על עצמו את האחריות לקיים פגישה אישית ועמוקה על כל אחד מאחיו, והוא קיים שיחות מועילות ומרוממות על כל אחד מעמיתיו למעט יהודה איש-קריות. אנדראס אף פעם לא נהנה מקשר אישי אינטימי עם יהודה, בדומה לקשר שהיה לו עם שאר השליחים, ולכן לא חשב שהיה מקום דאגה בשל העובדה שיהודה מעולם לא התחבר לראש השליחים ולא סמך עליו. אך כעת היה אנדראס מודאג מאוד מגישתו של יהודה עד כדי כך שמאוחר באותו לילה, לאחר שכל השליחים נרדמו, הוא בא לישוע והציג ׳למאסטר׳ את הסיבה לדאגתו. אמר ישוע: ״אין זה מקרה, אנדראס, שבאת אלי עם הנושא הזה, אך אין לנו יותר דבר לעשותו; עלינו להמשיך ולסמוך באופן מלא עלה שליח הזה. ואל תשכיר דבר מן השיחה הזו לאחיך.״
157:7.1 (1750.10)
That evening Andrew took it upon himself to hold a personal and searching conference with each of his brethren, and he had profitable and heartening talks with all of his associates except Judas Iscariot. Andrew had never enjoyed such intimate personal association with Judas as with the other apostles and therefore had not thought it of serious account that Judas never had freely and confidentially related himself to the head of the apostolic corps. But Andrew was now so worried by Judas’s attitude that, later on that night, after all the apostles were fast asleep, he sought out Jesus and presented his cause for anxiety to the Master. Said Jesus: “It is not amiss, Andrew, that you have come to me with this matter, but there is nothing more that we can do; only go on placing the utmost confidence in this apostle. And say nothing to his brethren concerning this talk with me.”
וזה כל מה שהצליח אנדראס לחלץ מישוע. תמיד שררה אווירה מוזרה בין תושב חבל יהודה לבין אחיו הגליליים. יהודה הוכה בתדהמה עם מותו של יוחנן המטביל, נפגע מספר פעמים עד מאוד מגערותיו של ׳המאסטר׳, התאכזב כאשר ישוע סרב להיות מוכתר למלך, הושפל כאשר הוא נָס מן הפרושים, הצטער כאשר הוא סרב להיענות לאתגר של הפרושים ולתת להם סימן, נבוך מסירובו של ׳המאסטר׳ להיעזר בהפגנות כוח, וכעת, רק לאחרונה, נכנס לדיכאון והתייאש מכך שהקופה התרוקנה. יהודה גם התגעגע לנוכחות ההמונים.
157:7.2 (1751.1)
And that was all Andrew could elicit from Jesus. Always had there been some strangeness between this Judean and his Galilean brethren. Judas had been shocked by the death of John the Baptist, severely hurt by the Master’s rebukes on several occasions, disappointed when Jesus refused to be made king, humiliated when he fled from the Pharisees, chagrined when he refused to accept the challenge of the Pharisees for a sign, bewildered by the refusal of his Master to resort to manifestations of power, and now, more recently, depressed and sometimes dejected by an empty treasury. And Judas missed the stimulus of the multitudes.
ומכיוון שהגיע מאזור יהודה, יהודה נעלב אישית מן האזהרה שהזהיר אותם ישוע לאחרונה, ״היזהרו משאור הפרושים״; הוא נטה להתייחס להכרזה הזו כאל אזכור סמוי שלו עצמו. אך הטעות הגדולה של יהודה הייתה זו: כאשר פעם אחר פעם שלח ישוע את שליחיו להתפלל, במקום להתייחד בכנות עם כוחות הרוח של היקום, יהודה ביכר לשקוע במחשבות אנושיות של פחד, המשיך לתת מקום לפקפוקים סמויים בנוגע למשימתו של ישוע ונכנע לנטייתו המצערת לשמור טינה ולבקש נקמה.
157:7.4 (1751.3)
Being from Judea, Judas took personal offense at Jesus’ recent warning to the apostles to “beware the leaven of the Pharisees”; he was disposed to regard this statement as a veiled reference to himself. But the great mistake of Judas was: Time and again, when Jesus would send his apostles off by themselves to pray, Judas, instead of engaging in sincere communion with the spiritual forces of the universe, indulged in thoughts of human fear while he persisted in the entertainment of subtle doubts about the mission of Jesus as well as giving in to his unfortunate tendency to harbor feelings of revenge.
וכעת ביקש ישוע לקחת את שליחיו עמו להר החרמון, שם החליט שיתחיל השלב הרביעי של משימתו הארצית ׳כבן האל׳. כמה מהם נכחו בטבילה בירדן והיו עדים לתחילת הקריירה שלו ׳כבן האדם׳, והוא ביקש שכמה מהם גם יחזו בסמכותו להתחיל בתפקיד החדש ׳כבן האל׳. וכך, בבוקר יום ששי, ה-12 באוגוסט, אמר ישוע לשניים עשר: ״הכינו צידה והכינו את עצמכם לצאת להר ההוא, לשם קוראות לי הרוחות ללכת ולקבל על עצמי את שארית משימתי על-פני האדמה. אקח עמי את אחי כדי שאף הם יתחזקו לקראת הזמנים הקשים שצפויים לי בהתנסות זו.״
157:7.5 (1751.4)
And now Jesus would take his apostles along with him to Mount Hermon, where he had appointed to inaugurate his fourth phase of earth ministry as the Son of God. Some of them were present at his baptism in the Jordan and had witnessed the beginning of his career as the Son of Man, and he desired that some of them should also be present to hear his authority for the assumption of the new and public role of a Son of God. Accordingly, on the morning of Friday, August 12, Jesus said to the twelve: “Lay in provisions and prepare yourselves for a journey to yonder mountain, where the spirit bids me go to be endowed for the finish of my work on earth. And I would take my brethren along that they may also be strengthened for the trying times of going with me through this experience.”