הספר של אורנטיה
חלק IV. חייו של ישוע ותורתו
מסמך 144
בגלבוע ובדקפוליס
בגלבוע ובדקפוליס
Paper 144
At Gilboa and in the Decapolis
At Gilboa and in the Decapolis
היו כמה סיבות לכך שישוע ושליחיו פרשו בזמן זה, ושהו בגבול בין השומרון לדקפוליס. בקרב מנהיגי הדת בירושלים שררה התנגדות גדולה; הורדוס אנטיפס עדיין החזיק את יוחנן בכלא, פחד הן לשחררו והן להוציאו להורג, ובה בעת המשיך לחשוד על קיומו של קשר כלשהו בין יוחנן לישוע. בתנאים הללו, לא היה זה מן התבונה לתכנן פעולה אגרסיבית ביהודה או בגליל. הייתה גם סיבה שלישית: בין ראשי תלמידיו של יוחנן ושליחיו של ישוע הלך וגדל אט אט מתח אשר הלך והחמיר ככל שהלכו ורבו המאמינים.
144:0.2 (1617.2)
There were a number of reasons why Jesus and his apostles were in retirement at this time on the borders of Samaria and the Decapolis. The Jerusalem religious rulers were very antagonistic; Herod Antipas still held John in prison, fearing either to release or execute him, while he continued to entertain suspicions that John and Jesus were in some way associated. These conditions made it unwise to plan for aggressive work in either Judea or Galilee. There was a third reason: the slowly augmenting tension between the leaders of John’s disciples and the apostles of Jesus, which grew worse with the increasing number of believers.
ישוע ידע שימי תקופת ההכנה של ההטפה והלימוד התקרבו לסיומם, וכי בצעד הבא יחל המאמץ השלם והסופי של חייו על-פני האדמה, והוא לא רצה שתחילתה של משימה זו תעמיד את יוחנן המטביל במבחן או תבייש אותו. לפיכך, החליט ישוע לבלות תקופה מסוימת בפרישות, להמשיך ולאמן את שליחיו ואז לעבוד בשקט בערי הדקפוליס, עד אשר יוצא יוחנן להורג או ישוחרר על-מנת להצטרף אליהם למאמץ מאוחד.
144:0.3 (1617.3)
Jesus knew that the days of the preliminary work of teaching and preaching were about over, that the next move involved the beginning of the full and final effort of his life on earth, and he did not wish the launching of this undertaking to be in any manner either trying or embarrassing to John the Baptist. Jesus had therefore decided to spend some time in retirement rehearsing his apostles and then to do some quiet work in the cities of the Decapolis until John should be either executed or released to join them in a united effort.
144:1.1 (1617.4)
As time passed, the twelve became more devoted to Jesus and increasingly committed to the work of the kingdom. Their devotion was in large part a matter of personal loyalty. They did not grasp his many-sided teaching; they did not fully comprehend the nature of Jesus or the significance of his bestowal on earth.
144:1.6 (1617.9)
While tarrying on Gilboa, Jesus told the twelve much about his early life and his experiences on Mount Hermon; he also revealed something of what happened in the hills during the forty days immediately after his baptism. And he directly charged them that they should tell no man about these experiences until after he had returned to the Father.
במהלך השבועות הללו של חודש ספטמבר הם נחו, שוחחו, שיתפו אודות התנסותם מאז שקרא להם ישוע לשירות וניסו באמת ובתמים לתאם את כל שלימד אותם ׳המאסטר׳ עד כה. כולם הבינו, במידה זו או אחרת, כי זו עתידה להיות ההזדמנות האחרונה שלהם למנוחה ממושכת. הם הבינו כי המאמץ הבא שלהם להטפה בציבור, ביהודה או בגליל, עתיד לסמן את תחילתה של ההכרזה הסופית על בוא המלכות, אך היה להם מושג קלוש, אם בכלל, לגבי מה עתידה מלכות זו להיות עת תגיע. יוחנן ואנדראס חשבו שהמלכות כבר באה; פטרוס ויעקב האמינו שהיא עתידה לבוא; נתנאל ותומאס התוודו שהם מבולבלים; מתי, פיליפוס ושמעון הקנאי היו שרויים בבלבול וחוסר וודאות; התאומים נהנו משלוות בורותם בנוגע למחלוקת; ואילו יהודה איש-קריות היה שקט ובלתי מחויב.
144:1.7 (1618.1)
During these September weeks they rested, visited, recounted their experiences since Jesus first called them to service, and engaged in an earnest effort to co-ordinate what the Master had so far taught them. In a measure they all sensed that this would be their last opportunity for prolonged rest. They realized that their next public effort in either Judea or Galilee would mark the beginning of the final proclamation of the coming kingdom, but they had little or no settled idea as to what the kingdom would be when it came. John and Andrew thought the kingdom had already come; Peter and James believed that it was yet to come; Nathaniel and Thomas frankly confessed they were puzzled; Matthew, Philip, and Simon Zelotes were uncertain and confused; the twins were blissfully ignorant of the controversy; and Judas Iscariot was silent, noncommittal.
רוב הזמן הזה בילה ישוע לבדו על ההר, בסמוך למחנה. לעתים לקח עמו את פטרוס, יעקוב ויוחנן, אך על-פי-רוב הלך לבדו להתפלל או להתייחד. לאחר ההטבלה וארבעים הימים בגבעות של פראה, קשה לכנות את תקופות ההתייחדות הללו עם ׳אביו׳ כתפילה, וכן לא מתאים לומר שישוע סגד, אף בהחלט ראוי להתייחס לתקופות הללו כאל תקופות של התייחדות אישית עם ׳אביו׳.
144:1.8 (1618.2)
Much of this time Jesus was alone on the mountain near the camp. Occasionally he took with him Peter, James, or John, but more often he went off to pray or commune alone. Subsequent to the baptism of Jesus and the forty days in the Perean hills, it is hardly proper to speak of these seasons of communion with his Father as prayer, nor is it consistent to speak of Jesus as worshiping, but it is altogether correct to allude to these seasons as personal communion with his Father.
יוחנן לימד את תלמידיו צורת תפילה, תפילה לגאולה במלכות הקרבה. אף כי ישוע מעולם לא אסר על חסידיו להשתמש בצורת התפילה של יוחנן, שליחיו הבינו מיד ׳שהמאסטר׳ לא עודד את המנהג של תפילה על-פי נוסח רשמי. אף-על-פי-כן, המאמינים ביקשו כל הזמן ללמוד כיצד להתפלל. השניים עשר ביקשו ללמוד מהי צורת הפנייה שישוע תמך בה. לפיכך, ובעיקר בשל צורך זה של פשוטי העם לקבל צורת פנייה פשוטה, הסכים ישוע בעת הזו לבקשת תומאס ללמד אותם צורת תפילה. ישוע נתן שיעור זה אחר צהריים אחד, בשבוע השלישי לשהותם בהר הגלבוע.
144:1.10 (1618.4)
John had taught his disciples a prayer, a prayer for salvation in the coming kingdom. Although Jesus never forbade his followers to use John’s form of prayer, the apostles very early perceived that their Master did not fully approve of the practice of uttering set and formal prayers. Nevertheless, believers constantly requested to be taught how to pray. The twelve longed to know what form of petition Jesus would approve. And it was chiefly because of this need for some simple petition for the common people that Jesus at this time consented, in answer to Thomas’s request, to teach them a suggestive form of prayer. Jesus gave this lesson one afternoon in the third week of their sojourn on Mount Gilboa.
144:2.1 (1618.5)
“John indeed taught you a simple form of prayer: ‘O Father, cleanse us from sin, show us your glory, reveal your love, and let your spirit sanctify our hearts forevermore, Amen!’ He taught this prayer that you might have something to teach the multitude. He did not intend that you should use such a set and formal petition as the expression of your own souls in prayer.
״התפילה הינה ביטוי אישי וספונטני של האופן בו מתייחס הנשמה לרוח; ראוי לה לתפילה להיות כמו התייחדות של בן וכביטוי של רעות. כאשר הרוח אומרת התפילה, זו מובילה לקדמה רוחנית של שיתוף-פעולה. התפילה האידאלית הינה צורת התייחדות רוחנית המובילה לסגידה נבונה. תפילת אמת הינה האופן בו נושיט ידנו השמימה למען הגשמת האידאלים.
144:2.2 (1618.6)
“Prayer is entirely a personal and spontaneous expression of the attitude of the soul toward the spirit; prayer should be the communion of sonship and the expression of fellowship. Prayer, when indited by the spirit, leads to co-operative spiritual progress. The ideal prayer is a form of spiritual communion which leads to intelligent worship. True praying is the sincere attitude of reaching heavenward for the attainment of your ideals.
״תפילה הינה נשימת הנשמה, ואם תתמידו בניסיונותיכם ללמוד את רצון ׳האב׳, היא אשר תנהיג אתכם. מִי בָכֶם אֲשֶׁר לוֹ אֹהֵב וְהָלַךְ וּבָא אֵלָיו בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְאָמַר אֵלָיו: ׳יְדִידִי הַלְווֵנִי שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לָחֶם כִּי אֹהֲבִי בָּא אֵלַי מִן הַדָּרֶךְ וְלִי אֵין כֹּל לָשׂוּם לְפָנָיו׳; וְהוּא מִבַּיִת יַעֲנֶה וְיֹאמַר, ׳אַל תּוֹגִיעֵנִי כִּי כְבָר נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת וִילָדַי שׁוֹכְבִים עִמָּדִי בַּמִּטָּה; לֹא אוּכַל לָקוּם וְלָתֶת לָךְ,׳ אתם תתעקשו, ותסבירו לו שחברכם רעב, ושאין לכם מה לתת לו. אֹמֵר אֲנִי לָכֶם גַּם כִּי לֹא יָקוּם לָתֶת לך עַל הֱיוֹתוֹ אֹהֲבך יָקוּם בַּעֲבוּר עַזּוּת פָּניך וייתן לך כְּכָל צרכיך. ולכן, אם התעקשות מצליחה לשכנע את האדם, עד כמה תצלח התעקשותכם ברוח להשיג את לחם החיים מידיו המעניקות של ׳האב׳ שבשמים. אומר לכם שוב: שַׁאֲלוּ ויינתן לָכֶם; דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ; דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. כִּי כָּל הַשֹּׁאֵל יְקַבֵּל; וְהַדֹּרֵשׁ יִמְצָא; וְהַדֹּפֵק תפָּתַח לוֹ דלת הגאולה.
144:2.3 (1619.1)
“Prayer is the breath of the soul and should lead you to be persistent in your attempt to ascertain the Father’s will. If any one of you has a neighbor, and you go to him at midnight and say: ‘Friend, lend me three loaves, for a friend of mine on a journey has come to see me, and I have nothing to set before him’; and if your neighbor answers, ‘Trouble me not, for the door is now shut and the children and I are in bed; therefore I cannot rise and give you bread,’ you will persist, explaining that your friend hungers, and that you have no food to offer him. I say to you, though your neighbor will not rise and give you bread because he is your friend, yet because of your importunity he will get up and give you as many loaves as you need. If, then, persistence will win favors even from mortal man, how much more will your persistence in the spirit win the bread of life for you from the willing hands of the Father in heaven. Again I say to you: Ask and it shall be given you; seek and you shall find; knock and it shall be opened to you. For every one who asks receives; he who seeks finds; and to him who knocks the door of salvation will be opened.
״היש בכם איש ואב אשר ייתן לבנו את שביקש בנו בטיפשות ולא יפעל בהתאם לחכמתו כהורה? אם הילד זקוק ללחם, התתנו לו אבן רק משום שטעה וביקש אותה? אם בנכם זקוק לדג, האם תתנו לו נחש משום שעלה זה יחד הדג ברשת והבן ביקש את הנחש בטיפשותו? אם אתם, בני תמותה וסופיים, יודעים לתת לילדיכם מתנות טובות, עד כמה יותר ייתן ׳אביכם׳ שבשמים מן הרוח ומשאר ברכותיו למבקשים ממנו? ראוי לאדם להתפלל ואף פעם לא להתייאש.
144:2.4 (1619.2)
“Which of you who is a father, if his son asks unwisely, would hesitate to give in accordance with parental wisdom rather than in the terms of the son’s faulty petition? If the child needs a loaf, will you give him a stone just because he unwisely asks for it? If your son needs a fish, will you give him a watersnake just because it may chance to come up in the net with the fish and the child foolishly asks for the serpent? If you, then, being mortal and finite, know how to answer prayer and give good and appropriate gifts to your children, how much more shall your heavenly Father give the spirit and many additional blessings to those who ask him? Men ought always to pray and not become discouraged.
״הבה ואספרה לכם משל על שופט שחי בעיר של רשעים. שׁוֹפֵט הָיָה בְּעִיר אֶחָת אֲשֶׁר לֹא יָרֵא אֶת האלוהים וְלֹא נָשָׂא פְּנֵי אָדָם. וְאַלְמָנָה הייתה בָּעִיר הַהִיא, שבאה שוב ושוב בפני שופט מושחת זה וביקשה, ׳דִּינָה אֶת דִּינִי מִמְּרִיבִי.׳ וַיְמָאֵן יוֹם וָיוֹם וּמִקֵּץ יָמִים אָמַר בְּנַפְשׁוֹ: ׳גַּם כִּי לֹא אִירָא אֶת האלוהים וְלֹא אֶשָׂא פָנִים לְאָדָם, אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפַּט הָאַלְמָנָה הַזֹּאת עַל הַלְאוֹתָהּ אותִי פֶּן תָּבוֹא תָמִיד וְדִכְּאַתְנִי בְּמִלִּים.׳ אספר זאת בכדי לעודד אתכם להתעקש ולהתפלל אך לא כדי לנסות לשנות את ׳האב׳ הישר והצדיק שממעל. התעקשותכם איננה נדרשת על-מנת לזכות בחסד האל, אלא על-מנת לשנות את גישתכם שבארץ ולהרחיב את יכולתה של נשמתכם להכיל את הרוח.
144:2.5 (1619.3)
“Let me tell you the story of a certain judge who lived in a wicked city. This judge feared not God nor had respect for man. Now there was a needy widow in that city who came repeatedly to this unjust judge, saying, ‘Protect me from my adversary.’ For some time he would not give ear to her, but presently he said to himself: ‘Though I fear not God nor have regard for man, yet because this widow ceases not to trouble me, I will vindicate her lest she wear me out by her continual coming.’ These stories I tell you to encourage you to persist in praying and not to intimate that your petitions will change the just and righteous Father above. Your persistence, however, is not to win favor with God but to change your earth attitude and to enlarge your soul’s capacity for spirit receptivity.
אך השליחים עדיין לא שבעו רצון; הם ביקשו מישוע לקבל תפילה לדוגמה, אותה יוכלו ללמד את התלמידים החדשים. לאחר שהקשיב לדרשה על התפילה, אמר יעקב זבדיה: ״טוב ויפה, ׳מאסטר׳, אך איננו מבקשים צורת תפילה עבורנו אלא יותר עבור המאמינים החדשים אשר צובאים עלינו לעתים כה תכופות ומבקשים, ׳למדו אותנו כיצד להתפלל לאב שבשמים.׳״
144:3.1 (1619.5)
But the apostles were not yet satisfied; they desired Jesus to give them a model prayer which they could teach the new disciples. After listening to this discourse on prayer, James Zebedee said: “Very good, Master, but we do not desire a form of prayer for ourselves so much as for the newer believers who so frequently beseech us, ‘Teach us how acceptably to pray to the Father in heaven.’”
אין זה מוזר שהשליחים ביקשו את ישוע ללמד אותם תפילה לדוגמה עבור המאמינים. יוחנן המטביל לימד את חסידיו מספר נוסחי תפילה; כי המורים הגדולים ניסחו תפילות עבור תלמידיהם. מורי הדת היהודים ניסחו עשרים וחמישה או שלושים נוסחי תפילה אותם שיננו בבתי הכנסת ואפילו בפינות הרחוב. ישוע התנגד במיוחד לתפילה בציבור. עד לאותה העת, השניים עשר שמעו אותו מתפלל רק פעמים מספר. הם ראו אותו מבלה בתפילה או בסגידה לילות שלמים, והיו סקרנים מאוד ללמוד כיצד פנה. הם היו מאוד לחוצים ללמוד כיצד לענות להמונים אשר ביקשו מהם ללמד אותם להתפלל ממש כשם שיוחנן לימד את תלמידיו.
144:3.13 (1620.11)
It is not strange that the apostles desired Jesus to teach them a model prayer for believers. John the Baptist had taught his followers several prayers; all great teachers had formulated prayers for their pupils. The religious teachers of the Jews had some twenty-five or thirty set prayers which they recited in the synagogues and even on the street corners. Jesus was particularly averse to praying in public. Up to this time the twelve had heard him pray only a few times. They observed him spending entire nights at prayer or worship, and they were very curious to know the manner or form of his petitions. They were really hard pressed to know what to answer the multitudes when they asked to be taught how to pray as John had taught his disciples.
144:3.15 (1620.13)
After Jesus’ death and ascension to the Father it became the practice of many believers to finish this so-called Lord’s prayer by the addition of—“In the name of the Lord Jesus Christ.” Still later on, two lines were lost in copying, and there was added to this prayer an extra clause, reading: “For yours is the kingdom and the power and the glory, forevermore.”
144:4.1 (1620.22)
For days after the discourse on prayer the apostles continued to ask the Master questions regarding this all-important and worshipful practice. Jesus’ instruction to the apostles during these days, regarding prayer and worship, may be summarized and restated in modern phraseology as follows:
באשר תישאו תפילה, זכרו כי היותכם בנים הינה מתת. שום ילד לא נדרש לעשות דבר על-מנת לקבל מעמד כבן או כבת. על הארץ, הילד מתגשם הודות לרצון הוריו. ובדומה כך, מתגשם ילד האל לחסד ולחיי הרוח החדשים הודות לרצונו של ׳האב׳ שבשמים. משום כך חובה עלינו לקבל את מלכות השמים – את היותנו בנים לאלוהים – כקבל אותה ילד קטן. ואף כי את התפתחותו המדורגת של אופייכם – את הצדקה – אתם מרוויחים, את היותכם בנים אתם מקבלים בחסד והודות לאמונה.
144:4.3 (1620.10)
In all praying, remember that sonship is a gift. No child has aught to do with earning the status of son or daughter. The earth child comes into being by the will of its parents. Even so, the child of God comes into grace and the new life of the spirit by the will of the Father in heaven. Therefore must the kingdom of heaven—divine sonship—be received as by a little child. You earn righteousness—progressive character development—but you receive sonship by grace and through faith.
144:4.4 (1620.11)
Prayer led Jesus up to the supercommunion of his soul with the Supreme Rulers of the universe of universes. Prayer will lead the mortals of earth up to the communion of true worship. The soul’s spiritual capacity for receptivity determines the quantity of heavenly blessings which can be personally appropriated and consciously realized as an answer to prayer.
144:4.6 (1620.13)
Prayer is an antidote for harmful introspection. At least, prayer as the Master taught it is such a beneficent ministry to the soul. Jesus consistently employed the beneficial influence of praying for one’s fellows. The Master usually prayed in the plural, not in the singular. Only in the great crises of his earth life did Jesus ever pray for himself.
144:4.10 (1620.17)
One of the reasons why Peter, James, and John, who so often accompanied Jesus on his long night vigils, never heard Jesus pray, was because their Master so rarely uttered his prayers as spoken words. Practically all of Jesus’ praying was done in the spirit and in the heart—silently.
במהלך יתרת שהותו של ישוע על הארץ, הוא הביא מעת לעת לידיעת השליחים מספר צורות תפילה אחרות. הוא עשה כן רק על-מנת להדגם עניינים אחרים והוא אף התרה בהם שלא ללמד אותם את ״משלי התפילות״ הללו את ההמונים. רבות מהן לקוחות מפלנטות מיושבות אחרות, אך ישוע לא סיפר זאת לשניים עשר. בין התפילות הללו ניתן למצוא את התפילות הבאות:
144:5.1 (1621.11)
From time to time, during the remainder of Jesus’ sojourn on earth, he brought to the notice of the apostles several additional forms of prayer, but he did this only in illustration of other matters, and he enjoined that these “parable prayers” should not be taught to the multitudes. Many of them were from other inhabited planets, but this fact Jesus did not reveal to the twelve. Among these prayers were the following:
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
144:5.102 (1624.11)
Though the apostles were not at liberty to present these prayer lessons in their public teachings, they profited much from all of these revelations in their personal religious experiences. Jesus utilized these and other prayer models as illustrations in connection with the intimate instruction of the twelve, and specific permission has been granted for transcribing these seven specimen prayers into this record.
בערך בראשון לאוקטובר, בעת שפיליפוס וכמה מחבריו השליחים שהו בכפר סמוך וקנו מזון, הם פגשו במקרה כמה משליחיו של יוחנן המטביל. כתוצאה מפגישה מקרית זו בשוק, נערכה במחנה שבגלבוע וועידה בת שלושה שבועות בין שליחיו של ישוע ושליחיו של יוחנן, וזאת משום שמעט לפני כן מינה יוחנן שניים עשר ממנהיגיו לשליחים, על-פי התקדים שקבע ישוע. יוחנן עשה כן לבקשת אבנר, ראש וראשון לתומכיו. ישוע נכח במחנה בגלבוע במשך השבוע הראשון של וועידה משותפת זו, אך עזב במטרה שלא להיות נוכח בשני השבועות האחרונים.
144:6.1 (1624.12)
Around the first of October, Philip and some of his fellow apostles were in a near-by village buying food when they met some of the apostles of John the Baptist. As a result of this chance meeting in the market place there came about a three weeks’ conference at the Gilboa camp between the apostles of Jesus and the apostles of John, for John had recently appointed twelve of his leaders to be apostles, following the precedent of Jesus. John had done this in response to the urging of Abner, the chief of his loyal supporters. Jesus was present at the Gilboa camp throughout the first week of this joint conference but absented himself the last two weeks.
עד לתחילת השבוע השני של חודש זה קיבץ אבנר את כל אחיו במחנה שבגלבוע, והיה מוכן להיכנס ולהיוועד עם שליחיו של ישוע. במשך שלושה שבועות, נועדו עשרים וארבע הגברים הללו שלוש פעמים ביום וששה ימים בשבוע. במהלך השבוע הראשון, התרועע ישוע עמם ביין המפגשים – של הבוקר, של אחר הצהריים ושל הערב. הם רצו ׳שהמאסטר׳ יפגוש אותם ויעמוד בראש ההתייעצות המשותפת, הוא אך סרב בהתמדה להשתתף בדיוניהם, אף כי הסכים לשוחח עמם שלוש פעמים. השיחות הללו של ישוע עם העשרים וארבעה נסבו על אהדה, שיתוף-פעולה וסובלנות.
144:6.2 (1624.13)
By the beginning of the second week of this month, Abner had assembled all of his associates at the Gilboa camp and was prepared to go into council with the apostles of Jesus. For three weeks these twenty-four men were in session three times a day and for six days each week. The first week Jesus mingled with them between their forenoon, afternoon, and evening sessions. They wanted the Master to meet with them and preside over their joint deliberations, but he steadfastly refused to participate in their discussions, though he did consent to speak to them on three occasions. These talks by Jesus to the twenty-four were on sympathy, co-operation, and tolerance.
אנדראס ואבנר עמדו לסירוגין בראש המפגשים של שתי קבוצות השליחים. שני הגברים הללו נדרשו לשוחח על קשיים רבים ולפתור הרבה בעיות. שוב ושוב שטחו את צרותיהם בפני ישוע, ותמיד שמעו אותו אומר: ״אני עוסק רק בבעיות הדת האישיות שלכם. אני נציג ׳האב׳ לאינדיבידואל, ולא לקבוצה. אם יש לכם קשיים אישיים במערכת היחסים שלכם עם האל, בואו אלי ואשמע, ואייעץ לכם כיצד לפתור זאת. אך כאשר אתם עוסקים ביישוב הפרשנויות הסותרות שנותנים בני האדם לבעיות הדת ובחִברוּתהּ של הדת, נועדתם להתמודד, להחליט ולפתור בעיות אלה בכוחות עצמכם. על-אף-זאת, אני אוהד אתכם ותמיד מעוניין, וכאשר תגיעו למסקנות בנוגע לעניינים הללו, שאינם בעלי חשיבות רוחנית, ובתנאי שתסכימו עליהם פה אחד, אני מבטיח מראש את מלוא הסכמתי ואת מלוא שיתוף הפעולה. כעת, על-מנת לאפשר לכם להתלבט ללא הפרעה, אעזוב אתכם למשך שבועיים. אל תדאגו לי, שכן אשוב אליכם. אֶהְיֶה בַּאֲשֶׁר לְאָבִי, שכן עוסקים אנו גם במחוזות אחרים.״
144:6.3 (1624.14)
Andrew and Abner alternated in presiding over these joint meetings of the two apostolic groups. These men had many difficulties to discuss and numerous problems to solve. Again and again would they take their troubles to Jesus, only to hear him say: “I am concerned only with your personal and purely religious problems. I am the representative of the Father to the individual, not to the group. If you are in personal difficulty in your relations with God, come to me, and I will hear you and counsel you in the solution of your problem. But when you enter upon the co-ordination of divergent human interpretations of religious questions and upon the socialization of religion, you are destined to solve all such problems by your own decisions. Albeit, I am ever sympathetic and always interested, and when you arrive at your conclusions touching these matters of nonspiritual import, provided you are all agreed, then I pledge in advance my full approval and hearty co-operation. And now, in order to leave you unhampered in your deliberations, I am leaving you for two weeks. Be not anxious about me, for I will return to you. I will be about my Father’s business, for we have other realms besides this one.”
144:6.4 (1625.1)
After thus speaking, Jesus went down the mountainside, and they saw him no more for two full weeks. And they never knew where he went or what he did during these days. It was some time before the twenty-four could settle down to the serious consideration of their problems, they were so disconcerted by the absence of the Master. However, within a week they were again in the heart of their discussions, and they could not go to Jesus for help.
אך סוגית ההטבלה הייתה הקשה בבעיותיהם. הקושי התעצם בשל סירובו של ישוע להכריז כיצד ראוי שינהגו בנושא. לבסוף הסכימו כך: כל עוד יוחנן חי, או עד אשר יחליטו יחד לשנות החלטה זו, רק שליחיו של יוחנן יטבילו את המאמינים, ורק שליחיו של ישוע ילמדו, לאחר מכן, את התלמידים החדשים. בהתאם לכך, מאותו רגע ועד למותו של יוחנן, תמיד נלוו שניים משליחיו של יוחנן לשליחיו של ישוע והם אלה שהטבילו את המאמינים, זאת משום שהאסיפה המשותפת הצביעה פה אחד כי ההטבלה עתידה לשמש כצעד הראשון של קבלת עול מלכות.
144:6.7 (1625.4)
But the most serious of all their problems was the question of baptism. Their difficulties were all the more aggravated because Jesus had refused to make any pronouncement upon the subject. They finally agreed: As long as John lived, or until they might jointly modify this decision, only the apostles of John would baptize believers, and only the apostles of Jesus would finally instruct the new disciples. Accordingly, from that time until after the death of John, two of the apostles of John accompanied Jesus and his apostles to baptize believers, for the joint council had unanimously voted that baptism was to become the initial step in the outward alliance with the affairs of the kingdom.
144:6.9 (1625.6)
And then was it voted that, in case of John’s death, the apostles of Jesus would begin to baptize with water as the emblem of the baptism of the divine Spirit. As to whether or not repentance should be attached to the preaching of baptism was left optional; no decision was made binding upon the group. John’s apostles preached, “Repent and be baptized.” Jesus’ apostles proclaimed, “Believe and be baptized.”
נשקלו והוחלטו פה אחד עניינים רבים קטנים אחרים. בעת שנדרשו להתמודד עם בעיות קשות וליישב את הקשיים ללא ישוע, חוו עשרים וארבעה הגברים הללו התנסות יוצאת דופן. הם למדו לחלוק זה על זה, להתווכח, לטעון, להתפלל ולהתפשר, ולכל אורך הדרך להישאר אוהדים זה לנקודת ההשקפה של רעהו, ובמידה מסוימת אף לגלות סובלנות כלפי דעותיו של האחר.
144:6.11 (1625.8)
Many other minor matters were considered and their solutions unanimously agreed upon. These twenty-four men had a truly remarkable experience these two weeks when they were compelled to face problems and compose difficulties without Jesus. They learned to differ, to debate, to contend, to pray, and to compromise, and throughout it all to remain sympathetic with the other person’s viewpoint and to maintain at least some degree of tolerance for his honest opinions.
144:6.13 (1626.1)
Two months and a half from this time John was executed, and throughout this period the apostles of John remained with Jesus and the twelve. They all worked together and baptized believers during this season of labor in the cities of the Decapolis. The Gilboa camp was broken up on November 2, A.D. 27.
במהלך החודשים נובמבר ודצמבר, עבדו ישוע והעשרים וארבעה בשקט בערי הדקפוליס היווניות, ובעיקר בבית-שאן, בג'רַש, באָבִילַה ובגדרה. כך הגיעה למעשה לסיומה אותה תקופה מקדמית של השתלטות על עבודתו של יוחנן ועל ארגונו. הדת המאורגנת של בשורה חדשה תמיד נדרשת לשלם את מחיר הפשרה עם מִנהגיה המבוססים של הדת שקדמה לה, זו שאותה היא מבקשת להציל. ההטבלה היה המחיר אותו נדרשו חסידיו של ישוע לשלם על-מנת לסחוף עמם את חסידיו של יוחנן המטביל. חסידיו של יוחנן שהצטרפו לשורות חסידי ישוע נדרשו לוותר כמעט על הכול למעט על ההטבלה במים.
144:7.1 (1626.2)
Throughout the months of November and December, Jesus and the twenty-four worked quietly in the Greek cities of the Decapolis, chiefly in Scythopolis, Gerasa, Abila, and Gadara. This was really the end of that preliminary period of taking over John’s work and organization. Always does the socialized religion of a new revelation pay the price of compromise with the established forms and usages of the preceding religion which it seeks to salvage. Baptism was the price which the followers of Jesus paid in order to carry with them, as a socialized religious group, the followers of John the Baptist. John’s followers, in joining Jesus’ followers, gave up just about everything except water baptism.
במשימה זו, לערי הדקפוליס, מיעט ישוע ללמד בפומבי. הוא הקדיש זמן ניכר להוראתם של העשרים וארבעה ונפגש במיוחד, ופעמים רבות, עם שניים עשר שליחיו של יוחנן. בחלוף הזמן, הם הבינו יותר מדוע ישוע נמנע מלבקר את יוחנן בכלא, ומדוע לא עשה כל מאמץ לשחררו. אך הם לעולם לא הצליחו להבין מדוע נמנע ישוע מלחולל נסים ונפלאות, מדוע סרב להפגין כלפי חוץ את סמכותו האלוהית. לפני הגעתם למחנה שבגלבוע, הם האמינו בישוע בעיקר בשל עדותו של יוחנן, אך במהרה החלו להאמין כתוצאה מן המגע האישי שהיה להם עם ׳המאסטר׳ ועם תורתו.
144:7.2 (1626.3)
Jesus did little public teaching on this mission to the cities of the Decapolis. He spent considerable time teaching the twenty-four and had many special sessions with John’s twelve apostles. In time they became more understanding as to why Jesus did not go to visit John in prison, and why he made no effort to secure his release. But they never could understand why Jesus did no marvelous works, why he refused to produce outward signs of his divine authority. Before coming to the Gilboa camp, they had believed in Jesus mostly because of John’s testimony, but soon they were beginning to believe as a result of their own contact with the Master and his teachings.
144:7.3 (1626.4)
For these two months the group worked most of the time in pairs, one of Jesus’ apostles going out with one of John’s. The apostle of John baptized, the apostle of Jesus instructed, while they both preached the gospel of the kingdom as they understood it. And they won many souls among these gentiles and apostate Jews.
144:8.1 (1626.6)
The latter part of December they all went over near the Jordan, close by Pella, where they again began to teach and preach. Both Jews and gentiles came to this camp to hear the gospel. It was while Jesus was teaching the multitude one afternoon that some of John’s special friends brought the Master the last message which he ever had from the Baptist.
144:8.2 (1626.7)
John had now been in prison a year and a half, and most of this time Jesus had labored very quietly; so it was not strange that John should be led to wonder about the kingdom. John’s friends interrupted Jesus’ teaching to say to him: “John the Baptist has sent us to ask—are you truly the Deliverer, or shall we look for another?”
ישוע עצר להשיב לחבריו של יוחנן: ״לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן שהוא לא נשכח. אמרו לו אֶת אֲשֶׁר ראיתם וְאֶת אֲשֶׁר שמעתם, כי עֲנִיִּים מִתְבַּשְׁרִים.״ ולאחר שסיים להוסיף ולשוחח עם שליחי יוחנן, הוא נפנה שוב להמונים ואמר: ״אל תחשבו שיוחנן מטיל ספק בבשורת המלכות. הוא שואל רק כדי לחזק את תלמידיו, שהם גם תלמידי. יוחנן איננו חלשלוש. אשאל את אלה ששמעו את יוחנן מדבר לפני שנכלא בידי הורדוס – הראיתם ביוחנן קָנֶה אֲשֶׁר יִנּוֹעַ בָּרוּחַ? הראיתם איש בעלי מצבי רוח משתנים, הלָבוּשׁ בִּגְדֵי עֲדָנִים? הִנֵּה המלובשים בִּגְדֵי תִפְאֶרֶת וְהַמְעֻנָּגִים בְּחַצְרוֹת הַמְּלָכִים הֵמָּה.וְעַתָּה מַה זֶּה יְצָאתֶם לִרְאוֹת אִם לִרְאוֹת אִישׁ נָבִיא הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַף גָּדוֹל הוּא מִנָּבִיא.זֶה הוּא אֲשֶׁר כָּתוּב ׳עָלָיו הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַרְכְּךָ לְפָנֶיךָ׳.
144:8.3 (1626.8)
Jesus paused to say to John’s friends: “Go back and tell John that he is not forgotten. Tell him what you have seen and heard, that the poor have good tidings preached to them.” And when Jesus had spoken further to the messengers of John, he turned again to the multitude and said: “Do not think that John doubts the gospel of the kingdom. He makes inquiry only to assure his disciples who are also my disciples. John is no weakling. Let me ask you who heard John preach before Herod put him in prison: What did you behold in John—a reed shaken with the wind? A man of changeable moods and clothed in soft raiment? As a rule they who are gorgeously appareled and who live delicately are in kings’ courts and in the mansions of the rich. But what did you see when you beheld John? A prophet? Yes, I say to you, and much more than a prophet. Of John it was written: ‘Behold, I send my messenger before your face; he shall prepare the way before you.’
באותו אחר הצהריים המשיך ישוע ללמד ואמר: ״עַתָּה אֶל מִי אֲדַמֶּה אֶת אַנְשֵׁי הַדּוֹר הַזֶּה וְאֶל מִי הֵם דֹּמִים? דֹּמִים הֵם לַיְלָדִים היושבים בַּשּׁוּק וְקֹרְאִים זֶה אֶל זֶה וְאֹמְרִים: ׳חִלַּלְנוּ לָכֶם בַּחֲלִילִים וְלֹא רִקַּדְתֶּם; קוֹנַנּוּ לָכֶם קִינָה וְלֹא בְכִיתֶם.׳וכך גם אתם. כִּי בָא יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל לֶחֶם לֹא אָכַל וְיַיִן לֹא שָׁתָה וַאֲמַרְתֶּם שֵׁד בּו.וּבָא בֶן הָאָדָם וְהוּא אֹכֵל וְשֹׁתֶה וַאֲמַרְתֶּם: ׳הִנֵּה זוֹלֵל וְסֹבֵא וְרֵעַ לְמוֹכְסִים וּלְחַטָּאִים!׳וְהַחָכְמָה נִצְדְּקָה בְּכָל בָּנֶיהָ.
144:8.7 (1627.4)
On this afternoon Jesus continued to teach, saying: “But to what shall I liken this generation? Many of you will receive neither John’s message nor my teaching. You are like the children playing in the market place who call to their fellows and say: ‘We piped for you and you did not dance; we wailed and you did not mourn.’ And so with some of you. John came neither eating nor drinking, and they said he had a devil. The Son of Man comes eating and drinking, and these same people say: ‘Behold, a gluttonous man and a winebibber, a friend of publicans and sinners!’ Truly, wisdom is justified by her children.
״ונדמה כי ׳האב׳, אֲדוֹן הַשָׁמַיִם, הִסְתּיר אֶת אֵלֶּה מִן הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים וגילה לָעוֹלֲלִים. אך ׳האב׳ יעשה כמיטב; ׳האב׳ מגלה עצמו ליקום באופן בו בחר.פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם.קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִי וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לנפשותיכם, שלוות האל שאין להבינה.״
144:8.8 (1627.5)
“It would appear that the Father in heaven has hidden some of these truths from the wise and haughty, while he has revealed them to babes. But the Father does all things well; the Father reveals himself to the universe by the methods of his own choosing. Come, therefore, all you who labor and are heavy laden, and you shall find rest for your souls. Take upon you the divine yoke, and you will experience the peace of God, which passes all understanding.”
יוחנן המטביל הוצא להורג בפקודתו של הורדוס אנטיפס בערבו של ה-10 בינואר, שנת 28 לספירה. למחרת, כמה מתלמידיו של יוחנן אשר הלכו למכוור שמעו אודות ההוצאה להורג, הלכו להורדוס וביקשו את גופתו, אותה הניחו בקבר ולאחר מכן נקבר בסבסטי, עיר מוצאו של אבנר. למחרת, ב-12 לינואר, הם החלו בדרכם צפונה לעבר המחנה של שליחי יוחנן וישוע בפלה, שם בישרו לישוע על מותו של יוחנן. כאשר שמע ישוע את דברם, הוא פיזר את ההמון, זימן את כל העשרים והארבעה יחד ואמר: ״יוחנן מת. הורדוס ערף את ראשו. הערב, היפגשו להיוועצות והסדירו את ענייניכם. הגיעה השעה להכריז על המלכות בפומבי ובעוצמה. מחר, נצא לגליל.״
144:9.1 (1627.6)
John the Baptist was executed by order of Herod Antipas on the evening of January 10, A.D. 28. The next day a few of John’s disciples who had gone to Machaerus heard of his execution and, going to Herod, made request for his body, which they put in a tomb, later giving it burial at Sebaste, the home of Abner. The following day, January 12, they started north to the camp of John’s and Jesus’ apostles near Pella, and they told Jesus about the death of John. When Jesus heard their report, he dismissed the multitude and, calling the twenty-four together, said: “John is dead. Herod has beheaded him. Tonight go into joint council and arrange your affairs accordingly. There shall be delay no longer. The hour has come to proclaim the kingdom openly and with power. Tomorrow we go into Galilee.”