הספר של אורנטיה
חלק IV. חייו של ישוע ותורתו
מסמך 159
המסע בערי הדקפוליס
המסע בערי הדקפוליס
בבוקר יום חמישי זה, ה-18 באוגוסט, קיבץ ׳המאסטר׳ את תלמידיו והנחה שכל אחד מן השליחים יצרף אליו את אחד מן האוונגליסטים, ושיחד עם שאר האוונגליסטים, תצאנה שתיים עשרה קבוצות לעבודה בערי וכפרי הדקפוליס. הוא הנחה את סגל הנשים ואת שאר התלמידים להישאר עמו. ישוע הקציב למסע הזה ארבעה שבועות, והנחה את חסידיו לשוב למגדן לא יאוחר מיום שישי, ה-16 בספטמבר. הוא הבטיח לבקר אותם תכופות במהלך התקופה. במהלך חודש זה פעלו שתיים עשרה הקבוצות בג׳רש, גמלא, סוסיתא, צפון, גדרה, אבילה, עדרי, פילדלפיה, חשבון, דיוּם, בית שאן וערים רבות נוספות. במהלך המסע הזה לא אירעו נסים כלשהם או מעשי ריפוי או מאורעות יוצאי דופן אחרים כלשהם.
159:0.2 (1762.2)
On this Thursday morning, August 18, the Master called his followers together and directed that each of the apostles should associate himself with one of the twelve evangelists, and that with others of the evangelists they should go out in twelve groups to labor in the cities and villages of the Decapolis. The women’s corps and others of the disciples he directed to remain with him. Jesus allotted four weeks to this tour, instructing his followers to return to Magadan not later than Friday, September 16. He promised to visit them often during this time. In the course of this month these twelve groups labored in Gerasa, Gamala, Hippos, Zaphon, Gadara, Abila, Edrei, Philadelphia, Heshbon, Dium, Scythopolis, and many other cities. Throughout this tour no miracles of healing or other extraordinary events occurred.
״אדם טוב, אֲשֶׁר לוֹ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד לוֹ אֶחָד מֵהֶם, האם לֹא ייטושׁ אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה וְהָלַךְ אַחֲרֵי הָאובֵד עַד כִּי יִמְצָאֵהוּ? וְהָיָה כְּמָצְאוֹ אֹתוֹ יְשִׂימֶנּוּ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה וּבָא אֶל בֵּיתוֹ וְקָרָא לְאֹהֲבָיו וְלִשְׁכֵנָיו יַחַד לֵאמֹר, ׳שִׂמְחוּ אִתִּי כִּי מָצָאתִי אֶת שֵׂיִי הָאֹבֵד.׳ אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כֵּן שִׂמְחָה תִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר שָׁב יוֹתֵר מֵעַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִצְטָרְכוּ לִתְשׁוּבָה. אף-על-פי-כן, אין זה רצון ׳אבי׳ שבשמים שאפילו אחד מן הקטנים הללו יאבד, קל וחומר ייכחד. יש ובדת שלכם כי האל יקבל את החוטא שמתחרט; על-פי בשורת המלכות יוצא ׳האב׳ לחפש אותם הרבה לפני שהם חשבו להתחרט.
159:1.2 (1762.4)
“If a kindhearted man has a hundred sheep and one of them goes astray, does he not immediately leave the ninety and nine and go out in search of the one that has gone astray? And if he is a good shepherd, will he not keep up his quest for the lost sheep until he finds it? And then, when the shepherd has found his lost sheep, he lays it over his shoulder and, going home rejoicing, calls to his friends and neighbors, ‘Rejoice with me, for I have found my sheep that was lost.’ I declare that there is more joy in heaven over one sinner who repents than over ninety and nine righteous persons who need no repentance. Even so, it is not the will of my Father in heaven that one of these little ones should go astray, much less that they should perish. In your religion God may receive repentant sinners; in the gospel of the kingdom the Father goes forth to find them even before they have seriously thought of repentance.
״׳האב׳ שבשמים אוהב את ילדיו, ומשום כך ראוי לכם ללמוד לאהוב זה את זה; ׳האב׳ שבשמים מוחל לכם על חטאיכם; ולכן ראוי לכם לסלוח זה לזה. וְכִי יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ לֵךְ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ בֵּינְךָ לְבֵינוֹ, בטקט ובסבלנות הראה לו כיצד טעה. וְאִם יִשְׁמַע אֵלֶיךָ קָנִיתָ לְּךָ אָחִיךָ. וְאִם לֹא יִשְׁמַע וימשיך בשגיאתו, וְלָקַחַתָּ עִמְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם כִּי עַל פִּי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם כָּל דָּבָר, ויעידו כי בצדק ובחסד נהגת באחיך שפשע לך. וְאִם לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל הַקָּהָל וְאִם לֹא יִשְׁמַע גַּם אֶל הַקָּהָל ונהגו בו כמיטב שיפוטם; והוגלה איש שוגה זה מן המלכות. אף כי לא תוכלו לשפוט נשמת רעיכם, אף כי לא תוכלו למחול על חטאים או להתיימר לנכס לעצמכם את זכויות שליטי צבאות השמים, בה בעת לכן ניתנה הזכות לשמור על סדר על הארץ. אף כי לא תוכלו להתערב בצו אלוה הנוגע לחיי הנצח, לכם ניתנה הסמכות להחליט על מנהגי הארץ בחיים ברי החלוף. וכך, כֹּל אֲשֶׁר תחליטו על הארץ יתקבל בשמים. אף כי לא תוכלו להכריע בגורל הנצח של היחיד, יותר לכם לקבוע מנהג הקבוצה, כִּי בְכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אשר יסכימו ויבקשו דבר ממני, כך ייעשה אם בקשתם איננה סותרת את רצון ׳אבי׳ שבשמים. וכל זאת אמת ויציב כי בכל מקום בו נקבצו שניים או שלושה מאמינים, שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם.״
159:1.3 (1762.5)
“The Father in heaven loves his children, and therefore should you learn to love one another; the Father in heaven forgives you your sins; therefore should you learn to forgive one another. If your brother sins against you, go to him and with tact and patience show him his fault. And do all this between you and him alone. If he will listen to you, then have you won your brother. But if your brother will not hear you, if he persists in the error of his way, go again to him, taking with you one or two mutual friends that you may thus have two or even three witnesses to confirm your testimony and establish the fact that you have dealt justly and mercifully with your offending brother. Now if he refuses to hear your brethren, you may tell the whole story to the congregation, and then, if he refuses to hear the brotherhood, let them take such action as they deem wise; let such an unruly member become an outcast from the kingdom. While you cannot pretend to sit in judgment on the souls of your fellows, and while you may not forgive sins or otherwise presume to usurp the prerogatives of the supervisors of the heavenly hosts, at the same time, it has been committed to your hands that you should maintain temporal order in the kingdom on earth. While you may not meddle with the divine decrees concerning eternal life, you shall determine the issues of conduct as they concern the temporal welfare of the brotherhood on earth. And so, in all these matters connected with the discipline of the brotherhood, whatsoever you shall decree on earth, shall be recognized in heaven. Although you cannot determine the eternal fate of the individual, you may legislate regarding the conduct of the group, for, where two or three of you agree concerning any of these things and ask of me, it shall be done for you if your petition is not inconsistent with the will of my Father in heaven. And all this is ever true, for, where two or three believers are gathered together, there am I in the midst of them.”
שמעון פטרוס עמד בראש הקבוצה שפעלה בסוסיתא, וכאשר שמע את דברי ישוע, שאל: ״אֲדֹנִי כַּמַה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וּמָחַלְתִּי לוֹ הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים?״ ענה ישוע לפטרוס׃ ״לֹא אֹמַר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים כִּי עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חייב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָסֶף. וְלֹא הָיָה לוֹ לְשָׁלֵּם וַיְצַו אדוניו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וִישַׁלֵּם. וייפול הָעֶבֶד עַל פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמור ׳אֲדֹנִי הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכֹּל.׳ וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחֹל לוֹ אֶת חוֹבוֹ.
159:1.4 (1763.1)
Simon Peter was the apostle in charge of the workers at Hippos, and when he heard Jesus thus speak, he asked: “Lord, how often shall my brother sin against me, and I forgive him? Until seven times?” And Jesus answered Peter: “Not only seven times but even to seventy times and seven. Therefore may the kingdom of heaven be likened to a certain king who ordered a financial reckoning with his stewards. And when they had begun to conduct this examination of accounts, one of his chief retainers was brought before him confessing that he owed his king ten thousand talents. Now this officer of the king’s court pleaded that hard times had come upon him, and that he did not have wherewith to pay this obligation. And so the king commanded that his property be confiscated, and that his children be sold to pay his debt. When this chief steward heard this stern decree, he fell down on his face before the king and implored him to have mercy and grant him more time, saying, ‘Lord, have a little more patience with me, and I will pay you all.’ And when the king looked upon this negligent servant and his family, he was moved with compassion. He ordered that he should be released, and that the loan should be wholly forgiven.
״וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חייב לוֹ מֵאָה דִינָרִים וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמור ׳שַׁלֵּם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חייב לִי.׳ וייפול חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמור ׳הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכֹּל.׳ וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד שֶׁיְּשַׁלֶּם לוֹ אֶת חוֹבוֹ. וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאֹד וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לאדוניהם אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. וַיִּקְרָא אֵלָיו אדוניו וַיֹּאמֶר לוֹ ׳אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ יַעַן אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. הֲלֹא הָיָה גַם עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר ריחמתי אֲנִי עָלֶיךָ.׳ ויקצוף אדוניו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הנוגשים עַד כִּי יְשַׁלֵּם אֶת כָּל חוֹבוֹ. וכך גם ׳אבי׳ מרחם יותר על אלה שמרחמים על רעיהם. כיצד תוכלו לבקש מן האל מחילה על מגרעותיכם כאשר אתם עצמכם גוערים באחיכם על אותם מגרעות עצמן? אומר לכולכם: חינם קיבלתם את מתת המלכות; חינם תנו לאחיכם שארץ.״
159:1.5 (1763.2)
“And this chief steward, having thus received mercy and forgiveness at the hands of the king, went about his business, and finding one of his subordinate stewards who owed him a mere hundred denarii, he laid hold upon him and, taking him by the throat, said, ‘Pay me all you owe.’ And then did this fellow steward fall down before the chief steward and, beseeching him, said: ‘Only have patience with me, and I will presently be able to pay you.’ But the chief steward would not show mercy to his fellow steward but rather had him cast in prison until he should pay his debt. When his fellow servants saw what had happened, they were so distressed that they went and told their lord and master, the king. When the king heard of the doings of his chief steward, he called this ungrateful and unforgiving man before him and said: ‘You are a wicked and unworthy steward. When you sought for compassion, I freely forgave you your entire debt. Why did you not also show mercy to your fellow steward, even as I showed mercy to you?’ And the king was so very angry that he delivered his ungrateful chief steward to the jailers that they might hold him until he had paid all that was due. And even so shall my heavenly Father show the more abundant mercy to those who freely show mercy to their fellows. How can you come to God asking consideration for your shortcomings when you are wont to chastise your brethren for being guilty of these same human frailties? I say to all of you: Freely you have received the good things of the kingdom; therefore freely give to your fellows on earth.”
כך לימד ישוע אודות הסכנה שבמשפט ששופט אדם את חברו ואת חוסר ההוגנות שבכך. אף כי נדרש לשמור על משמעת, נדרש לנהוג בצדק, ראוי כי חכמת האחווה היא שתחליט בכל אלה. ישוע העניק את הסמכות החוקתית והמשפטית בידי הקבוצה, לא בידי היחיד. ואפילו הסמכות שניתנה לקבוצה לא ראוי שתופעל כסמכות אישית. תמיד קיימת הסכנה שמשפט היחיד יושפע מדעה קדומה או מרגשות. סביר שמשפט הקבוצה יהא מסוכן פחות ופחות נתון לחוסר ההוגנות של נטיית היחיד. ישוע תמיד ביקש להקטין ככל האפשר את שיעור חוסר ההוגנות, הנקמה והנקמנות.
159:1.6 (1764.1)
Thus did Jesus teach the dangers and illustrate the unfairness of sitting in personal judgment upon one’s fellows. Discipline must be maintained, justice must be administered, but in all these matters the wisdom of the brotherhood should prevail. Jesus invested legislative and judicial authority in the group, not in the individual. Even this investment of authority in the group must not be exercised as personal authority. There is always danger that the verdict of an individual may be warped by prejudice or distorted by passion. Group judgment is more likely to remove the dangers and eliminate the unfairness of personal bias. Jesus sought always to minimize the elements of unfairness, retaliation, and vengeance.
159:1.7 (1762.9)
[The use of the term seventy-seven as an illustration of mercy and forbearance was derived from the Scriptures referring to Lamech’s exultation because of the metal weapons of his son Tubal-Cain, who, comparing these superior instruments with those of his enemies, exclaimed: “If Cain, with no weapon in his hand, was avenged seven times, I shall now be avenged seventy-seven.”]
ישוע ביקר את יוחנן ואת אלה שעבדו עמו בגמלא. באותו ערב, לאחר מפגש של שאלות ותשובות, אמר יוחנן לישוע: ״׳מאסטר׳, אתמול הלכתי לאָשְתָרוֹת לפגוש באדם שלימד בשמך ואפילו טען שהוא מגרש שדים. הבחור הזה מעולם לא היה אתנו וגם לא עקב אחרינו; משום כך אסרתי עליו לעשות דברים שכאלה.״ אמר אז ישוע: ״אל תאסור עליו. אינך מבין שבקרוב יטיפו לבשורת מלכות זו בכל רחבי העולם? כיצד תוכל לצפות שכל אלה שמאמינים לבשורה יהיו כפופים להנחייתך? שמח בכך שהתורה שלנו כבר החלה להתבטא אל מעבר לגבולות השפעתנו האישית. אינך רואה, יוחנן, שבסופו של דבר, אלה שמתיימרים לעשות דברים גדולים בשמי חייבים לתמוך בנו? הם וודאי לא ימהרו לדבר בי סרה. בני, בכל העניינים הללו מוטב לך להניח כִּי כֹל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לְצָרֵינוּ לָנוּ הוּא. אנשים רבים, ושאינם לגמרי ראויים, יעשו בדורות הבאים דברים רבים בשמי, אך אני לא אאסור זאת עליהם. אני אומר לך שאפילו כאשר נשמה צמאה מקבלת כוס מים, שליחיו של ׳האב׳ רושמים מעשה אוהב שכזה.״
159:2.1 (1764.3)
Jesus went over to Gamala to visit John and those who worked with him at that place. That evening, after the session of questions and answers, John said to Jesus: “Master, yesterday I went over to Ashtaroth to see a man who was teaching in your name and even claiming to be able to cast out devils. Now this fellow had never been with us, neither does he follow after us; therefore I forbade him to do such things.” Then said Jesus: “Forbid him not. Do you not perceive that this gospel of the kingdom shall presently be proclaimed in all the world? How can you expect that all who will believe the gospel shall be subject to your direction? Rejoice that already our teaching has begun to manifest itself beyond the bounds of our personal influence. Do you not see, John, that those who profess to do great works in my name must eventually support our cause? They certainly will not be quick to speak evil of me. My son, in matters of this sort it would be better for you to reckon that he who is not against us is for us. In the generations to come many who are not wholly worthy will do many strange things in my name, but I will not forbid them. I tell you that, even when a cup of cold water is given to a thirsty soul, the Father’s messengers shall ever make record of such a service of love.”
ההוראה הזו בלבלה את יוחנן עד מאוד. האם לא שמע את ׳המאסטר׳ אומר, ״כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי?״ אך הוא לא הבין שבמקרה זה התכוון ישוע ליחס האישי של האדם לתורה הרוחנית אודות המלכות, ואילו במקרה השני ההתייחסות הייתה למערכת היחסים החיצונית והרחבה של המאמינים עם הסוגיות המנהליות של השליטה והסמכות של קבוצת מאמינים אחת בעבודתן של קבוצות אחרות, אשר תהיינה לבסוף חלק מן האחווה עולמית.
159:2.2 (1764.4)
This instruction greatly perplexed John. Had he not heard the Master say, “He who is not with me is against me”? And he did not perceive that in this case Jesus was referring to man’s personal relation to the spiritual teachings of the kingdom, while in the other case reference was made to the outward and far-flung social relations of believers regarding the questions of administrative control and the jurisdiction of one group of believers over the work of other groups which would eventually compose the forthcoming world-wide brotherhood.
159:2.3 (1765.1)
But John oftentimes recounted this experience in connection with his subsequent labors in behalf of the kingdom. Nevertheless, many times did the apostles take offense at those who made bold to teach in the Master’s name. To them it always seemed inappropriate that those who had never sat at Jesus’ feet should dare to teach in his name.
האדם עליו אסר יוחנן ללמד ולפעול בשמו של ישוע לא שעה לאיסור השליח. הוא המשיך במאמציו ובנה בכָּנַתָא קהילה מאמינים גדולה לפני שיצא למסופוטמיה. אדם זה, עָדֵן שמו, החל להאמין בישוע לאחר ששמע את סיפורו של המשוגע שישוע ריפא ליד כורסי, ואשר האמין בלב שלם שהרוחות הרעות שגרש ממנו ישוע נכנסו לכאורה לתוך החזירים והאיצו בהם לקפוץ קפיצת ראש למותם מן הצוק.
159:2.4 (1765.2)
This man whom John forbade to teach and work in Jesus’ name did not heed the apostle’s injunction. He went right on with his efforts and raised up a considerable company of believers at Kanata before going on into Mesopotamia. This man, Aden, had been led to believe in Jesus through the testimony of the demented man whom Jesus healed near Kheresa, and who so confidently believed that the supposed evil spirits which the Master cast out of him entered the herd of swine and rushed them headlong over the cliff to their destruction.
159:3.1 (1765.3)
At Edrei, where Thomas and his associates labored, Jesus spent a day and a night and, in the course of the evening’s discussion, gave expression to the principles which should guide those who preach truth, and which should activate all who teach the gospel of the kingdom. Summarized and restated in modern phraseology, Jesus taught:
כבדו תמיד את אישיות האדם. לעולם אין לקדם בכוח מטרה ראויה; רק עוצמה רוחנית תניב ניצחונות רוחניים. איסור זה, על הפעלת השפעה חומרית, תקף הן לגבי הפעלת כוח נפשי והן לגבי כוח פיזי. אין להשתמש בטיעונים מוחצים ובעליונות מנטלית על-מנת לאלץ גברים ונשים להיכנס בשערי המלכות. אין להכריע את דעתו של אדם תוך הפעלת טיעון לוגי כבד או רהיטות גרידא. ואף כי לא ניתן לבטל לגמרי את תפקידן של הרגשות כגורם בהחלטות האנושיות, אין לפנות ישירות לרגשות של התלמידים המיועדים לקדם את המלכות. פנו ישירות לרוח האלוהית אשר שוכנת בדעת האדם. אל תפנו לפחד, לרחמים או לרגש. היו הגונים בפניותיכם לאדם; הפעילו שליטה עצמית ואת האיפוק הראוי; כבדו כראוי את אישיות תלמידיכם. זיכרו את שאמרתי: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו.״
159:3.2 (1765.4)
Always respect the personality of man. Never should a righteous cause be promoted by force; spiritual victories can be won only by spiritual power. This injunction against the employment of material influences refers to psychic force as well as to physical force. Overpowering arguments and mental superiority are not to be employed to coerce men and women into the kingdom. Man’s mind is not to be crushed by the mere weight of logic or overawed by shrewd eloquence. While emotion as a factor in human decisions cannot be wholly eliminated, it should not be directly appealed to in the teachings of those who would advance the cause of the kingdom. Make your appeals directly to the divine spirit that dwells within the minds of men. Do not appeal to fear, pity, or mere sentiment. In appealing to men, be fair; exercise self-control and exhibit due restraint; show proper respect for the personalities of your pupils. Remember that I have said: “Behold, I stand at the door and knock, and if any man will open, I will come in.”
כשתכניסו אותו בשערי המלכות, על תמעיטו או תחסלו את כבודו העצמי של האחר. ואף כי כבוד עצמי רב מדי עלול לחבל בענווה לשמה להסתיים בגאווה, מרמה ויהירות, אובדן הכבוד העצמי מסתיים לעתים קרובות בשיתוק הרצון. מטרתה של בשורה זו להשיב על כנו את כבודם העצמי של אלה שאיבדו אותו ולרסן אותו באלה שנחנו בו. זו שגיאה רק לגעור בתלמיד בשל הדברים השגויים בחייו; זכרו גם להכיר ברוחב לב במה שראוי לשבח בחייו. אל תשכחו שאני עצמי לא אחסוך בשום מאמץ על-מנת להשיב את הכבוד העצמי לאלה שאבדו אותו ובאמת רוצים בו בחזרה.
159:3.3 (1765.5)
In bringing men into the kingdom, do not lessen or destroy their self-respect. While overmuch self-respect may destroy proper humility and end in pride, conceit, and arrogance, the loss of self-respect often ends in paralysis of the will. It is the purpose of this gospel to restore self-respect to those who have lost it and to restrain it in those who have it. Make not the mistake of only condemning the wrongs in the lives of your pupils; remember also to accord generous recognition for the most praiseworthy things in their lives. Forget not that I will stop at nothing to restore self-respect to those who have lost it, and who really desire to regain it.
159:3.4 (1765.6)
Take care that you do not wound the self-respect of timid and fearful souls. Do not indulge in sarcasm at the expense of my simple-minded brethren. Be not cynical with my fear-ridden children. Idleness is destructive of self-respect; therefore, admonish your brethren ever to keep busy at their chosen tasks, and put forth every effort to secure work for those who find themselves without employment.
159:3.6 (1766.2)
Sometime the children of the kingdom will realize that strong feelings of emotion are not equivalent to the leadings of the divine spirit. To be strongly and strangely impressed to do something or to go to a certain place, does not necessarily mean that such impulses are the leadings of the indwelling spirit.
הזהירו מראש את כלל המאמינים ביחס למיצר הקושי שנדרשים לחצות כל מי שעוברים מן החיים שבחומר לחיים שברוח. כל המצוי לגמרי באחד משני המחוזות חווה רק קושי או בלבול מועט, אך בעת המעבר בין שתי רמות החיים, עתידים כולם, מי יותר ומי פחות, לחוות חוסר וודאות. כשתיכנסו בשערי המלכות, לא תוכלו לחמוק מן האחריות ומן החובה שבכך, אך זכרו: עוּל הבשורה נעים וקל משא האמת.
159:3.7 (1766.3)
Forewarn all believers regarding the fringe of conflict which must be traversed by all who pass from the life as it is lived in the flesh to the higher life as it is lived in the spirit. To those who live quite wholly within either realm, there is little conflict or confusion, but all are doomed to experience more or less uncertainty during the times of transition between the two levels of living. In entering the kingdom, you cannot escape its responsibilities or avoid its obligations, but remember: The gospel yoke is easy and the burden of truth is light.
העולם מלא בנשמות מורעבות שמתות מרעב בנוכחות לחם החיים עצמו; אנשים מתים בחיפוש אחר האל שחי בתוכם. אנשים מבקשים את אוצרות המלכות בלבבות כמהים ורגליים עייפות בעודם בטווח נגיעה באמונה החיה. אמונה מתייחסת לדת כמו המפרשים לאנייה; היא מוסיפה עוצמה ואיננה עול חיים מעיק. למבקשים להיכנס בשערי המלכות מאבק אחד בלבד, הקרב על האמונה. המאמין ניצב בפני קרב אחד בלבד, הקרב אל מול הספק – חוסר האמונה.
159:3.8 (1766.4)
The world is filled with hungry souls who famish in the very presence of the bread of life; men die searching for the very God who lives within them. Men seek for the treasures of the kingdom with yearning hearts and weary feet when they are all within the immediate grasp of living faith. Faith is to religion what sails are to a ship; it is an addition of power, not an added burden of life. There is but one struggle for those who enter the kingdom, and that is to fight the good fight of faith. The believer has only one battle, and that is against doubt—unbelief.
הטפה לבשורת המלכות הינה פשוט הטפה לחברות עם האל. אחווה זו תמצא חן בעיני גברים ונשים כאחד, ושניהם ימצאו בה את מה שעונה על הכמיהות והאידאלים הטיפוסיים להם. אמרו לילדַי שאני לא רק רך ביחס לרגשותיהם וסבלן לחולשותיהם, אלא גם שאני חסר רחמים כלפי החטא ונעדר סבלנות ביחס לעוון. בנוכחות ׳אבי׳, אני אכן צנוע וענו, אך באותה המידה, אני חסר פשרות אל מול רשע מכוון והתמרדות של חטא כנגד רצון ׳אבי׳ שבשמים.
159:3.9 (1766.5)
In preaching the gospel of the kingdom, you are simply teaching friendship with God. And this fellowship will appeal alike to men and women in that both will find that which most truly satisfies their characteristic longings and ideals. Tell my children that I am not only tender of their feelings and patient with their frailties, but that I am also ruthless with sin and intolerant of iniquity. I am indeed meek and humble in the presence of my Father, but I am equally and relentlessly inexorable where there is deliberate evil-doing and sinful rebellion against the will of my Father in heaven.
אל לכם להציג את מוריכם כאיש של צער. הדורות הבאים ילמדו גם אודות האושר שקורן, אודות התרוממות הרוח של רצון טוב ואודות ההשראה שעוררה חוש ההומור הטוב שלנו. אנו מטיפים למסר של בשורות טובות, מסר מדבק ובעל עוצמה שמחוללת תמורות. אלה אשר יקבלו את התורה הזו יתמלאו בשמחה וזו תגדוש את לבם לעד. כל אלה אשר בטוחים ביחס לאל חווים אושר הולך וגדל.
159:3.10 (1766.6)
You shall not portray your teacher as a man of sorrows. Future generations shall know also the radiance of our joy, the buoyance of our good will, and the inspiration of our good humor. We proclaim a message of good news which is infectious in its transforming power. Our religion is throbbing with new life and new meanings. Those who accept this teaching are filled with joy and in their hearts are constrained to rejoice evermore. Increasing happiness is always the experience of all who are certain about God.
לָמדו את כל המאמינים להימנע מלהישען על הקביים הרעועים של הסימפטיה הכוזבת. התפלשות ברחמים עצמיים לא תאפשר לכם לפתח אופי חזק; נסו באמת להימנע מלהשפיע באמצעות השתתפות בסבל. אהדו את האמיצים וחסכו את רחמיכם מאותן נשמות פחדניות שבקושי מתאמצות לעמוד אל מול מבחני החיים. אל תנחמו את אלה שנכנעים אל מול הצרות ללא מאבק. אל תתנו את אהדתכם לחבריכם רק כדי שאלה יחזירו לכם אהדה.
159:3.11 (1766.7)
Teach all believers to avoid leaning upon the insecure props of false sympathy. You cannot develop strong characters out of the indulgence of self-pity; honestly endeavor to avoid the deceptive influence of mere fellowship in misery. Extend sympathy to the brave and courageous while you withhold overmuch pity from those cowardly souls who only halfheartedly stand up before the trials of living. Offer not consolation to those who lie down before their troubles without a struggle. Sympathize not with your fellows merely that they may sympathize with you in return.
לַמדו את המאמינים כולם כי הכניסה בשערי המלכות לא מעניקה חסינות בפני תאונות הזמן או אסונות הטבע הרגילים. אמונה בבשורה לא תמנע מכם מלהיקלע לצרות, אך היא תבטיח כי כאשר הצרות ייערמו, אתם לא תפחדו. אם תעזו להאמין בי וללכת אחרי בלב שלם, וודאי תוליך אתכם אמונה זו בדרך של צרות. אינני מבטיח לגאול אתכם מגלי הסערה, אך אני מבטיח לכם שאשוט עליהם כולם יחד אתכם.
159:3.13 (1767.1)
Teach all believers that those who enter the kingdom are not thereby rendered immune to the accidents of time or to the ordinary catastrophes of nature. Believing the gospel will not prevent getting into trouble, but it will insure that you shall be unafraid when trouble does overtake you. If you dare to believe in me and wholeheartedly proceed to follow after me, you shall most certainly by so doing enter upon the sure pathway to trouble. I do not promise to deliver you from the waters of adversity, but I do promise to go with you through all of them.
159:3.14 (1767.2)
And much more did Jesus teach this group of believers before they made ready for the night’s sleep. And they who heard these sayings treasured them in their hearts and did often recite them for the edification of the apostles and disciples who were not present when they were spoken.
ואז ביקר ישוע באבילה, שם פעלו נתנאל ועמיתיו. נתנאל הוטרד מאוד מהכרזותיו של ישוע, שכרסמו לכאורה בסמכותם של כתבי הקודש העבריים המוכרים. ולפיכך, באותו הלילה, לאחר מפגש השאלות והתשובות הרגיל, לקח נתנאל את ישוע הרחק מן האחרים ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תוכל לסמוך עלי בנוגע לאמת ביחס לכתבי הקודש? שמתי לב לכך שאתה מלמד רק חלק מכתבי הקודש – החלק הטוב ביותר, בעיני – ואני מסיק מכך שאתה דוחה את מה שמלמדים הרבנים, שהתורה היא דבר האלוהים עצמו, משום שהיית עם האל בשמים עוד לפני תקופת אברהם ומשה. מהי האמת על תורה?״ כאשר שמע ישוע את שאלתו של השליח המבולבל, ענה לו:
159:4.1 (1767.3)
And then went Jesus over to Abila, where Nathaniel and his associates labored. Nathaniel was much bothered by some of Jesus’ pronouncements which seemed to detract from the authority of the recognized Hebrew scriptures. Accordingly, on this night, after the usual period of questions and answers, Nathaniel took Jesus away from the others and asked: “Master, could you trust me to know the truth about the Scriptures? I observe that you teach us only a portion of the sacred writings—the best as I view it—and I infer that you reject the teachings of the rabbis to the effect that the words of the law are the very words of God, having been with God in heaven even before the times of Abraham and Moses. What is the truth about the Scriptures?” When Jesus heard the question of his bewildered apostle, he answered:
״היטב דרשת, נתנאל; אינני מתייחס לתורה כמו הרבנים. אשוחח אתך על הנושא בתנאי שלא תשתף דברים אלה עם אחיך, אשר לא כולם מוכנים עדיין לקבל שיעור זה. דברי תורת משה והכתוב בתורה לא היה קיים לפני תקופת אברהם. כתבי הקודש כפי שאנו מחזיקים בהם היום נאספו רק לאחרונה. ואף כי הם מכילים את המיטב מן המחשבה הגבוהה והכמיהה של העם היהודי, הם גם מכילים דברים רבים שכלל לא מאפיינים את אופיו ואת מצוותיו של ׳האב׳ שבשמים; ומשום כך חייב אני לבחור מתוך מיטב השיעורים את אותן אמתות אותן ראוי לנכס לבשורת המלכות.
159:4.2 (1767.4)
“Nathaniel, you have rightly judged; I do not regard the Scriptures as do the rabbis. I will talk with you about this matter on condition that you do not relate these things to your brethren, who are not all prepared to receive this teaching. The words of the law of Moses and the teachings of the Scriptures were not in existence before Abraham. Only in recent times have the Scriptures been gathered together as we now have them. While they contain the best of the higher thoughts and longings of the Jewish people, they also contain much that is far from being representative of the character and teachings of the Father in heaven; wherefore must I choose from among the better teachings those truths which are to be gleaned for the gospel of the kingdom.
״הכתבים הללו נכתבו על ידי בני אדם, מהם קדושים ומהם פחות. התורה שבספרים הללו מייצגת את הידע ואת מידת ההארה של הימים בהם נכתבו. ככתבי התגלות של אמת, המאוחרים יותר מהימנים יותר מהמוקדמים. כתבי הקודש הינם פגומים, והינם ממקור אנושי לגמרי, ויחד עם זאת אל לכם לטעות – הם מהווים את אוסף מיטב החכמה הדתית והאמת הרוחנית שניתן היה למצוא בעולם כולו באותם הימים.
159:4.3 (1767.5)
“These writings are the work of men, some of them holy men, others not so holy. The teachings of these books represent the views and extent of enlightenment of the times in which they had their origin. As a revelation of truth, the last are more dependable than the first. The Scriptures are faulty and altogether human in origin, but mistake not, they do constitute the best collection of religious wisdom and spiritual truth to be found in all the world at this time.
״רבים מן הספרים הללו לא נכתבו בידי האנשים שאת שמם הם נושאים, אך אין בכך בכדי להפחית מערכן של האמתות שהם מכילים. אפילו אם הסיפור על יונה לא היה עובדה, אפילו אם יונה מעולם לא חי, עדיין היה ערך רב בעיני כל אוהבי האדם באמת העמוקה שבסיפור, בסיפור אהבתו של אלוהים לנינווה ולתושביה, אשר כונו כופרים. התורה קדושה משום שהיא מייצגת את מחשבותיהם ופועלם של אנשים שחיפשו אחר האל ואשר ביטאו בכתבים הללו את המושגים הגבוהים ביותר של צדיקות, אמת וקדוּשה. ואף כי התורה מכילה הרבה, אפילו הרבה מאוד אמת, לאור מה שלמדתם כעת אתם יודעים שהכתבים הללו מכילים גם הרבה שאינו מייצג את ׳האב׳ שבשמים, את האל האוהב שבאתי אני לגלות לעולמות כולם.
159:4.4 (1767.6)
“Many of these books were not written by the persons whose names they bear, but that in no way detracts from the value of the truths which they contain. If the story of Jonah should not be a fact, even if Jonah had never lived, still would the profound truth of this narrative, the love of God for Nineveh and the so-called heathen, be none the less precious in the eyes of all those who love their fellow men. The Scriptures are sacred because they present the thoughts and acts of men who were searching for God, and who in these writings left on record their highest concepts of righteousness, truth, and holiness. The Scriptures contain much that is true, very much, but in the light of your present teaching, you know that these writings also contain much that is misrepresentative of the Father in heaven, the loving God I have come to reveal to all the worlds.
לעולם, נתנאל, אל תרשה לעצמך, אף לא לרגע אחד, להאמין בכתוב בתורה על אל האהבה שמצווה על אבותיך לצאת למלחמה ולקטול את כל אויביהם – גברים, נשים וטף. מה שנכתב נאמר מפי אנשים, אנשים לא מאוד קדושים, וזה איננו דבר האל. כתבי הקודש תמיד יצגו ותמיד ייצגו את המעמד האינטלקטואלי, המוסרי והרוחני של אלה שיצרו אותם. האם לא שמת לב שהמושגים אודות יהוה גדלים ביופיים ובהדרם ככל שהנביאים מתנבאים משמואל ועד ישעיהו? עליך לזכור שכתבי הקודש מיועדים ללימוד דתי והנחיה רוחנית. הם לא נכתבו בידי היסטוריונים או פילוסופים.
159:4.5 (1768.1)
“Nathaniel, never permit yourself for one moment to believe the Scripture records which tell you that the God of love directed your forefathers to go forth in battle to slay all their enemies—men, women, and children. Such records are the words of men, not very holy men, and they are not the word of God. The Scriptures always have, and always will, reflect the intellectual, moral, and spiritual status of those who create them. Have you not noted that the concepts of Yahweh grow in beauty and glory as the prophets make their records from Samuel to Isaiah? And you should remember that the Scriptures are intended for religious instruction and spiritual guidance. They are not the works of either historians or philosophers.
״הדבר המתועב ביותר אינו הרעיון השגוי שכתבי הקודש מושלמים לגמרי והתורה איננה מכילה שגיאות, אלא הפירוש המבלבל שנותנים לכתבי הקודש הללו הסופרים והפרושים בירושלים, הכבולים למסורת. וכעת הם ישתמשו בהשראה שהם שואבים מתוך כתבי הקודש כמו גם בפירוש השגוי שהם נותנים להם במאמץ נחוש לעמוד אל מול התורה החדשה יותר, זו של בשורת המלכות. לעולם אל תשכח, נתנאל, כי ׳האב׳ איננו מגביל את התגלות האמת לדור אחד או לעם אחד. הטענה שכתבי הקודש הינם מושלמים בלבלה וגרמה למחפשי אמת כנים רבים להתייאש.
159:4.6 (1768.2)
“The thing most deplorable is not merely this erroneous idea of the absolute perfection of the Scripture record and the infallibility of its teachings, but rather the confusing misinterpretation of these sacred writings by the tradition-enslaved scribes and Pharisees at Jerusalem. And now will they employ both the doctrine of the inspiration of the Scriptures and their misinterpretations thereof in their determined effort to withstand these newer teachings of the gospel of the kingdom. Nathaniel, never forget, the Father does not limit the revelation of truth to any one generation or to any one people. Many earnest seekers after the truth have been, and will continue to be, confused and disheartened by these doctrines of the perfection of the Scriptures.
״סמכותה של אמת הינה הרוח אשר שורה על ביטוייה בחיים, ולא המילים המתות של אנשים מוארים פחות, לכאורה בעלי השראה, של דור אחר. ואפילו אם הקדושים משכבר הימים חיו חיים מלאי השראה ורוח, אין פירושו שמילותיהם אכן היו מלאו אותה השראה רוחנית. אנחנו, היום, לא נרשום את תורת בשורת המלכות כדי שכשאלך לא תתפצלו במהירות לאוסף של קבוצות של מבקשי אמת אשר נבדלות בפירוש שלהן לתורתי. בדור הזה, מוטב לנו לחיות את האמתות הללו ולהימנע מלרשום אותן.
159:4.7 (1768.3)
“The authority of truth is the very spirit that indwells its living manifestations, and not the dead words of the less illuminated and supposedly inspired men of another generation. And even if these holy men of old lived inspired and spirit-filled lives, that does not mean that their words were similarly spiritually inspired. Today we make no record of the teachings of this gospel of the kingdom lest, when I have gone, you speedily become divided up into sundry groups of truth contenders as a result of the diversity of your interpretation of my teachings. For this generation it is best that we live these truths while we shun the making of records.
159:4.8 (1768.4)
“Mark you well my words, Nathaniel, nothing which human nature has touched can be regarded as infallible. Through the mind of man divine truth may indeed shine forth, but always of relative purity and partial divinity. The creature may crave infallibility, but only the Creators possess it.
״אך השגיאה הגדולה ביותר ביחס לכתבי הקודש הינה הטענה שהם מהווים ספרים כמוסים של מסתורין וחכמה אשר רק לחכמי האומה התעוזה לפרשם. התגלויות האמת אינן כמוסות אלא בשל הבורות, הגזענות וחוסר הסובלנות צר המוחין של האדם. על אור כתבי הקודש מאפילות רק הדעות הקדומות והאמונות הטפלות. פחד כוזב מפני הקדושה הוא שמנע מן ההיגיון הפשוט לשמור על הדת. הפחד מפני הסמכות שבכתבי הקודש של העבר מונעת, למעשה, מנשמות כנות בהווה מלקבל את אור הבשורה החדש, אותו האור אשר אותם אנשים יודעי-אל בדורות אחרים כמהו לו כל כך.
159:4.9 (1768.5)
“But the greatest error of the teaching about the Scriptures is the doctrine of their being sealed books of mystery and wisdom which only the wise minds of the nation dare to interpret. The revelations of divine truth are not sealed except by human ignorance, bigotry, and narrow-minded intolerance. The light of the Scriptures is only dimmed by prejudice and darkened by superstition. A false fear of sacredness has prevented religion from being safeguarded by common sense. The fear of the authority of the sacred writings of the past effectively prevents the honest souls of today from accepting the new light of the gospel, the light which these very God-knowing men of another generation so intensely longed to see.
״אך הדבר העצוב מכל הינו העובדה שכמה מאלה שמלמדים את קדושת המסורת יודעים אמת זו. הם מבינים, פחות או יותר, את מגבלותיה של התורה אך הם פחדנים מוסריים, רמאים אינטלקטואליים. הם יודעים את האמת ביחס לכתבי הקודש אך מעדיפים להסתיר את העובדות המטרידות הללו מן העם. וכך, במקום להסתמך על כתבי הקודש כעל מקור לחכמת המוסר, כעל התורה הרוחנית של אנשים יודעי-אל בדורות אחרים, הם מעוותים ומחללים את התורה, הופכים אותה למדריך שמשעבד את חיי היום-יום ולסמכות בכל מה שאינו נוגע לרוח.״
159:4.10 (1769.1)
“But the saddest feature of all is the fact that some of the teachers of the sanctity of this traditionalism know this very truth. They more or less fully understand these limitations of Scripture, but they are moral cowards, intellectually dishonest. They know the truth regarding the sacred writings, but they prefer to withhold such disturbing facts from the people. And thus do they pervert and distort the Scriptures, making them the guide to slavish details of the daily life and an authority in things nonspiritual instead of appealing to the sacred writings as the repository of the moral wisdom, religious inspiration, and the spiritual teaching of the God-knowing men of other generations.”
בפילדלפיה, מקום בו פעל יעקב, לימד ישוע את התלמידים אודות טיבהּ החיובי של בשורת המלכות. כאשר במהלך דבריו רמז כי חלקים מן התורה כוללים יותר אמת מחלקים אחרים, והאיץ במאזיניו להזין את נשמותיהם במזון הרוחני הטוב ביותר, קטע יעקב את דברי ׳המאסטר׳ ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תואיל להציע לנו את הפסוקים הטובים ביותר בתורה, אלה שירוממו אותנו?״ ענה לו ישוע: ״כן, יעקב, כאשר תקראו בתורה, חפשו את אותן אמתות נצחיות, אותם שיעורים יפהפיים, אלוהיים, כגון:
159:5.1 (1769.3)
At Philadelphia, where James was working, Jesus taught the disciples about the positive nature of the gospel of the kingdom. When, in the course of his remarks, he intimated that some parts of the Scripture were more truth-containing than others and admonished his hearers to feed their souls upon the best of the spiritual food, James interrupted the Master, asking: “Would you be good enough, Master, to suggest to us how we may choose the better passages from the Scriptures for our personal edification?” And Jesus replied: “Yes, James, when you read the Scriptures look for those eternally true and divinely beautiful teachings, such as:
וזה מעיד על הדרך בה לימד ישוע מדי יום ביומו את חסידיו את הפנינים שתורה, אותן כלל בתורת בשורת המלכות. דתות אחרות הציעו את הרעיון שבקרבתו של האל לאדם, אך ישוע הפך את דאגתו של האל לאדם לזו שדואג אב אוהב לילדים שתלויים בו, ואז הפך תורה זו לאבן היסוד של דתו. כך מצווה אבהותו של האל על החובה למנהג אחוות האדם. הסגידה לאל והשירות לזולת הפכו למהות של דתו. ישוע לקח את המיטב שביהדות ותרגם אותם לאוסף הראוי של תורה חדשה, בשורת המלכות.
159:5.7 (1769.9)
And this is illustrative of the way Jesus, day by day, appropriated the cream of the Hebrew scriptures for the instruction of his followers and for inclusion in the teachings of the new gospel of the kingdom. Other religions had suggested the thought of the nearness of God to man, but Jesus made the care of God for man like the solicitude of a loving father for the welfare of his dependent children and then made this teaching the cornerstone of his religion. And thus did the doctrine of the fatherhood of God make imperative the practice of the brotherhood of man. The worship of God and the service of man became the sum and substance of his religion. Jesus took the best of the Jewish religion and translated it to a worthy setting in the new teachings of the gospel of the kingdom.
ישוע החדיר את רוח הפעולה החיובית לדוקטרינה הפסיבית של הדת היהודית. במקום ציות שלילי לדרישות טקסיות, ציווה ישוע על עשייה חיובית של הדברים שהדת החדשה שלו ציוותה על מאמיניה. דתו של ישוע לא כללה אמונה גרידא, אלא עשייה בפועל, עשייה של אותם הדברים עליהם ציוותה הבשורה. הוא לא לימד שמהות דתו שלו היה שירות לחברה, אלא דווקא שהשירות לחברה הינו אחד הדברים שבוודאות נובע מכך שאדם ניחן ברוח דת של אמת.
159:5.8 (1769.10)
Jesus put the spirit of positive action into the passive doctrines of the Jewish religion. In the place of negative compliance with ceremonial requirements, Jesus enjoined the positive doing of that which his new religion required of those who accepted it. Jesus’ religion consisted not merely in believing, but in actually doing, those things which the gospel required. He did not teach that the essence of his religion consisted in social service, but rather that social service was one of the certain effects of the possession of the spirit of true religion.
ישוע לא היסס לנכס את חלקיו הטובים של פסוק ולדחות את אלה הפחות טובים. את מצוותו הגדולה, ״ואהבתך לרעיך כמוך,״ לקח מן הפסוק: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.״ ישוע ניכס את החלק החיובי של הפסוק ודחה את החלק השלילי. הוא אפילו התנגד לאי-התנגדות פסיבית לגמרי או שלילית. אמר הוא: ״כשהרשע מכה אתכם על הלחי האחת, על תעמדו שם כמו בפסיביות, כטיפשים אלא נִקטו פעולה חיובית והטו לו את הלחי האחרת; במילים אחרות, עשו את המיטב בכדי להוביל את אחיכם באופן פעיל הרחק מנתיב הרשע ואל הדרך הטובה יותר של חיי צדיקות.״ ישוע דרש ממאמיניו להגיב באופן חיובי ואגרסיבי לכל מצב בחיים. הטיית הלחי השנייה, או כל דבר פעולה אחרת אשר מיוצגת באקט זה, דורשת יוזמה ובהכרח מחייבת את המאמין לבטא באופן נמרץ, פעיל ואמיץ את אישיותו.
159:5.9 (1770.1)
Jesus did not hesitate to appropriate the better half of a Scripture while he repudiated the lesser portion. His great exhortation, “Love your neighbor as yourself,” he took from the Scripture which reads: “You shall not take vengeance against the children of your people, but you shall love your neighbor as yourself.” Jesus appropriated the positive portion of this Scripture while rejecting the negative part. He even opposed negative or purely passive nonresistance. Said he: “When an enemy smites you on one cheek, do not stand there dumb and passive but in positive attitude turn the other; that is, do the best thing possible actively to lead your brother in error away from the evil paths into the better ways of righteous living.” Jesus required his followers to react positively and aggressively to every life situation. The turning of the other cheek, or whatever act that may typify, demands initiative, necessitates vigorous, active, and courageous expression of the believer’s personality.
ישוע לא עודד אותם להיכנע באופן שלילי לרע שעשו במתכוון אלה שביקשו לנצל את אלה שדבקו באי-התנגדות לרשע, אלא דווקא ביקש את חסידיו להיות חכמים וערניים ולהגיב לרשע מהר ובאופן חיובי של עשיית טוב במטרה להיטיב ולנצח את הרע באמצעות הטוב. ׳המאסטר׳ לימד אָמת-מידה חיובית לצדיקות: ״כל המבקש להיות תלמידי, יכחש בעצמו ויישא את מלוא אחריותו מדי יום בכדי ללכת אחרי.״ וכך הוא עצמו חי, ״עובר בארץ ועושה חסד.״ היבט זה של הבשורה תואר היטב במגוון המשלים שסיפר לאחר מכן לחסידיו. הוא לעולם לא דרש מחסידיו להתאזר בסבלנות אל מול חובותיהם אלא לעמוד במלוא אחריותם כבני אדם ולחיות בנמרצות ובהתלהבות את הזכויות האלוהיות שניתנו להם במלכות האל.
159:5.10 (1770.2)
Jesus did not advocate the practice of negative submission to the indignities of those who might purposely seek to impose upon the practitioners of nonresistance to evil, but rather that his followers should be wise and alert in the quick and positive reaction of good to evil to the end that they might effectively overcome evil with good. Forget not, the truly good is invariably more powerful than the most malignant evil. The Master taught a positive standard of righteousness: “Whosoever wishes to be my disciple, let him disregard himself and take up the full measure of his responsibilities daily to follow me.” And he so lived himself in that “he went about doing good.” And this aspect of the gospel was well illustrated by many parables which he later spoke to his followers. He never exhorted his followers patiently to bear their obligations but rather with energy and enthusiasm to live up to the full measure of their human responsibilities and divine privileges in the kingdom of God.
כאשר ישוע הנחה את שליחיו לתת את המעיל למי שלקח מהם את הכותונת, הוא לא התכוון פשוטו כמשמעו למעיל אלא לאקט של פעולה חיובית אשר מכוון להציל את הפושע ומחליף את הציווי הקדום לנקמה – ״עין תחת עין״, וכן הלאה. ישוע תיעב את הרעיון של נקמה או של היות האדם סובל סביל או קורבן של חוסר-צדק. במקרה זה לימד אותם שלוש דרכים להתמודד ולעמוד אל מול הרשע:
159:5.11 (1770.3)
When Jesus instructed his apostles that they should, when one unjustly took away the coat, offer the other garment, he referred not so much to a literal second coat as to the idea of doing something positive to save the wrongdoer in the place of the olden advice to retaliate—“an eye for an eye” and so on. Jesus abhorred the idea either of retaliation or of becoming just a passive sufferer or victim of injustice. On this occasion he taught them the three ways of contending with, and resisting, evil:
אחד מן השליחים שאל פעם: ״׳מאסטר׳, מה עלי לעשות אם איש זר מאלץ אותי לסחוב את התרמיל שלו לאורך קילומטר?״ ענה לו ישוע: ״אל תשב ותיאנח בזמן שאתה מקלל את הזר מתחת לשפם. הצדיקות איננה נובעת מגישה פסיבית שכזו. אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר חיובי מועיל יותר, לכל הפחות תוכל לסחוב את התרמיל קילומטר אחד נוסף. זה בוודאות יקרא תיגר על הזר הרשע, החוטא.״
159:5.15 (1770.7)
One of the apostles once asked: “Master, what should I do if a stranger forced me to carry his pack for a mile?” Jesus answered: “Do not sit down and sigh for relief while you berate the stranger under your breath. Righteousness comes not from such passive attitudes. If you can think of nothing more effectively positive to do, you can at least carry the pack a second mile. That will of a certainty challenge the unrighteous and ungodly stranger.”
היהודים שמעו אודות אל שמוחל לחוטאים ומנסה לשכוח את חטאיהם, אך רק לאחר בואו של ישוע שמעו בני אדם על אל אשר מחפש את הכבש האובד, אשר מיוזמתו מחפש אחר החוטאים ושמח כשהוא מוצא שהם מסכימים לחזור לבית ׳האב׳. הצד החיובי הזה בדתו של ישוע אף מצא מקום בתפילותיו. הוא אף הפך את כלל הזהב השלילי למצווה חיובית של הוגנות אנושית.
159:5.16 (1770.8)
The Jews had heard of a God who would forgive repentant sinners and try to forget their misdeeds, but not until Jesus came, did men hear about a God who went in search of lost sheep, who took the initiative in looking for sinners, and who rejoiced when he found them willing to return to the Father’s house. This positive note in religion Jesus extended even to his prayers. And he converted the negative golden rule into a positive admonition of human fairness.
ישוע תמיד נמנע מפרטים שמסיחים את הדעת בכל מה שלימד. הוא נמנע משפה ציורית וממשחקי המילים של הפואטיקה לשמה. הוא נהג ליצוק משמעויות גדולות לביטויים קטנים. לשם הדגמה, הפך ישוע את משמעותם העכשווית של מונחים רבים כגון מלח, שמרים, דייג, וילדים קטנים. הוא השתמש ביעילות רבה באנטיתזה, השווה את הדקה לאינסוף וכן הלאה. הדימויים שלו היו מהממים, כגון ״העיוור שמוליך את העיוור.״ אך החזקה הגדולה ביותר באופן הציורי שבו לימד הייתה טמונה בטבעיותו. ישוע הנחית את פילוסופית הדת מן השמים מטה אל הארץ. הוא תיאר את צרכיהּ הבסיסיים של הנשמה באמצעות תובנות חדשות וחיבה גדולה מחודשת.
159:5.17 (1771.1)
In all his teaching Jesus unfailingly avoided distracting details. He shunned flowery language and avoided the mere poetic imagery of a play upon words. He habitually put large meanings into small expressions. For purposes of illustration Jesus reversed the current meanings of many terms, such as salt, leaven, fishing, and little children. He most effectively employed the antithesis, comparing the minute to the infinite and so on. His pictures were striking, such as, “The blind leading the blind.” But the greatest strength to be found in his illustrative teaching was its naturalness. Jesus brought the philosophy of religion from heaven down to earth. He portrayed the elemental needs of the soul with a new insight and a new bestowal of affection.
159:6.2 (1771.3)
On Friday, September 16, the entire corps of workers assembled by prearrangement at Magadan Park. On the Sabbath day a council of more than one hundred believers was held at which the future plans for extending the work of the kingdom were fully considered. The messengers of David were present and made reports concerning the welfare of the believers throughout Judea, Samaria, Galilee, and adjoining districts.
רק מעטים מחסידיו של ישוע באותה העת העריכו נכונה את הערך הרב של שירותי סגל השליחים. השליחים לא רק שמרו על הקשר בין כל המאמינים ברחבי פלשתינה ובינם לבין ישוע והשליחים, אלא כי באותם ימים חשוכים הם גם שימשו כאוספי תרומות שיועדו לא רק לתמיכתם של ישוע ועמיתיו אלא גם לתמיכה במשפחותיהם של שניים עשר השליחים ושניים עשר האוונגליסטים.
159:6.3 (1771.4)
Few of Jesus’ followers at this time fully appreciated the great value of the services of the messenger corps. Not only did the messengers keep the believers throughout Palestine in touch with each other and with Jesus and the apostles, but during these dark days they also served as collectors of funds, not only for the sustenance of Jesus and his associates, but also for the support of the families of the twelve apostles and the twelve evangelists.
159:6.4 (1771.5)
About this time Abner moved his base of operations from Hebron to Bethlehem, and this latter place was also the headquarters in Judea for David’s messengers. David maintained an overnight relay messenger service between Jerusalem and Bethsaida. These runners left Jerusalem each evening, relaying at Sychar and Scythopolis, arriving in Bethsaida by breakfast time the next morning.
159:6.5 (1771.6)
Jesus and his associates now prepared to take a week’s rest before they made ready to start upon the last epoch of their labors in behalf of the kingdom. This was their last rest, for the Perean mission developed into a campaign of preaching and teaching which extended right on down to the time of their arrival at Jerusalem and of the enactment of the closing episodes of Jesus’ earth career.